מ ש נ ה

ס ד ר   נ ז י ק י ן

מסכת בבא קמא פרק א

א,א  ארבעה אבות נזיקין השור, והבור, והמבעה, וההבער.  לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור; ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים, כהרי האש, שאין בו רוח חיים; ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק.  הצד השווה שבהן שדרכן להזיק, ושמירתן עליך; וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

א,ב  כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו; הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.  נכסים שאין בהן מעילה, נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים, ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

א,ג  שום כסף, ושווה כסף בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין בני ברית.  והנשים בכלל הנזק.  והניזק והמזיק בתשלומין.

א,ד  חמישה תמין, וחמישה מועדין:  הבהמה אינה מועדת לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט; השן מועדת לאכול את כל הראוי לה, הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה, שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם.  הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין.  רבי אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות, אינן מועדין; והנחש מועד לעולם.  מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה.

 

מסכת בבא קמא פרק ב

ב,א  כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הילוכה:  הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.  הייתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלם חצי נזק.  דרסה על הכלי ושיברתו, ונפל על כלי אחר ושיברו על הראשון, משלם נזק שלם; ועל האחרון, משלם חצי נזק.  התרנגולין, מועדין להלך כדרכן ולשבר; היה דליל קשור ברגלו, או שהיה מחדס ושיבר את הכלים משלם חצי נזק.

ב,ב  כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה:  הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות.  אכלה כסות או כלים, משלם חצי נזק.  במה דברים אמורים, ברשות הניזק.  אבל ברשות הרבים, פטור; ואם נהנית, משלם מה שנהנית.  כיצד משלם מה שנהנית:  אכלה מתוך הרחבה, משלם מה שנהנית; מצידי הרחבה, משלם מה שהזיקה.  מפתח החנות, משלם מה שנהנית; מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.

ב,ג  הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושיברו את הכלים משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין.  כלב שנטל את החררה, והלך לו לגדיש, אכל את החררה, והדליק את הגדיש על החררה, משלם נזק שלם; ועל הגדיש, משלם חצי נזק.

ב,ד  איזה הוא תם, ואיזה הוא מועד:  מועד, שהעידו בו שלושה ימים; ותם, משיחזור בו שלושה ימים, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, מועד, שהעידו בו שלושה פעמים; ותם, שיהיו התינוקות ממשמשין בו.

ב,ה  שור המזיק ברשות הניזק כיצד:  נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט ברשות הרבים, משלם חצי נזק.  ברשות הניזק רבי טרפון אומר, משלם נזק שלם; וחכמים אומרים, חצי נזק.  אמר להם רבי טרפון, מה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק, לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים, לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק, לשלם נזק שלם.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.  אמר להם, אני לא אדון קרן מקרן, ואני אדון קרן מרגל:  ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, החמיר בקרן מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.

ב,ו  אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן.  סימא את עין חברו, ושיבר את הכלים משלם נזק שלם.

 

מסכת בבא קמא פרק ג

ג,א  המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו.  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה חייב.  רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.

ג,ב  השופך מים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר חייב בנזקו.  המצניע את הקוץ, ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן אחר חייב בנזקו.

ג,ג  המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים לזבלין, והוזק בהן אחר חייב בנזקו; וכל הקודם בהן, זכה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו חייבין לשלם; וכל הקודם בהן, זכה.  ההופך את הגלל לרשות הרבים, והוזק בה אחר חייב בנזקו.

ג,ד  שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני.

ג,ה  זה בא בחביתו, וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.  היה בעל הקורה ראשון, ובעל החבית אחרון נשברה חבית בקורה, פטור; אם עמד בעל הקורה, חייב; אם אמר לו לבעל החבית, עמוד פטור.  היה בעל החבית ראשון, ובעל הקורה אחרון נשברה חבית בקורה, חייב; אם עמד בעל החבית, פטור; אם אמר לבעל הקורה, עמוד חייב.  וכן זה בא בנרו, וזה בא בפשתנו.

ג,ו  שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה שניהן פטורין.

ג,ז  המבקע ברשות היחיד, והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים, והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד, והזיק ברשות היחיד אחר חייב.

ג,ח  שני שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק שלם.  אחד תם ואחד מועד מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.  וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם; אדם במועד ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם.  אדם בתם ותם באדם אדם בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם באדם, משלם במותר חצי נזק.  רבי עקיבה אומר, אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם.

ג,ט  שור שווה מנה שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור.  שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום אמר רבי מאיר, על זה נאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה).  אמר לו רבי יהודה, וכן הלכה, קיימת "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו"; ולא קיימת "וגם את המת, יחצון" (שם).  ואיזה:  זה שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, והנבילה יפה חמישים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

ג,י  יש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו; חייב על מעשה עצמו, ופטור על מעשה שורו:  שורו שבייש, פטור; והוא שבייש, חייב.  שורו שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו פטור; והוא שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו חייב.  שורו שחבל באביו ובאימו, חייב; והוא שחבל באביו ובאימו, פטור.  שורו שהדליק את הגדיש בשבת, חייב; והוא שהדליק את הגדיש בשבת, פטור מפני שהוא נידון בנפשו.

ג,יא  שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי, אלא בסלע לקה המוציא מחברו, עליו הראיה.  היו שניים רודפין אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין; ואם היו שניהם של איש אחד, חייבין.  היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא תם הזיק המוציא מחברו, עליו הראיה.  היו הניזוקין שניים, אחד גדול ואחד קטן, וכן המזיקין שניים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחברו, עליו הראיה.

 

מסכת בבא קמא פרק ד

ד,א  שור שנגח לארבעה חמישה שוורים זה אחר זה, זה אחר זה ישלם לאחרון שבהם; ואם יש בו מותר, יחזיר לשלפניו; ואם יש בו מותר, לשלפני פניו.  והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר.  רבי שמעון אומר, שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה.  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, זה נוטל חמישים זוז וזה נוטל חמישים זוז.  חזר ונגח לשור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, חמישים זוז; ושניים הראשונים, דינרי זהב.

ד,ב  שור שהוא מועד למינו, ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם, ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים, ואינו מועד לגדולים למין שהוא מועד לו, משלם נזק שלם; ולמין שאינו מועד לו, משלם חצי נזק.  אמרו לפני רבי יהודה, והרי הוא מועד בשבתות, ואינו מועד בימות החול.  אמר להם, בשבתות, משלם נזק שלם; ובימות החול, משלם חצי נזק.  ומאימתיי הוא תם, משיחזור בו שלושה ימי שבתות.

ד,ג  שור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור:  שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה), ולא שור הקדש.  שור של ישראל שנגח לשור של נוכרי, פטור; ושל נוכרי שנגח לשור של ישראל בין תם ובין מועד, משלם נזק שלם.

ד,ד  שור של פיקח שנגח לשור חירש שוטה וקטן, חייב; ושור חירש שוטה וקטן שנגח לשור של פיקח, פטור.  שור חירש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפיטרופין, ומעידין עליהן בפני אפיטרופין.  נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן חזר לתומתו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, הרי הוא כחזקתו.  שור האצטדין, אינו חייב מיתה שנאמר "כי ייגח" (שמות כא,כח), לא שיגיחוהו.

ד,ה  שור שנגח את האדם, ומת מועד, משלם את הכופר; ותם, פטור מן הכופר.  זה וזה, חייבין מיתה.  וכן בבן או בבת.  נגח עבד או אמה נותן שלושים סלע, בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו יפה אלא דינר זהב.

ד,ו  שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל על האדם ומת נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג את בן קיימה פטור.

ד,ז  שור האישה, שור היתומים, שור האפיטרופין, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין הרי אלו חייבין מיתה.  רבי יהודה אומר, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין פטורים מן המיתה, מפני שאין להם בעלים.

ד,ח  שור שהיה יוצא להיסקל, והקדישו בעליו אינו מוקדש; ואם שחטו, בשרו אסור.  ואם עד שלא נגמר דינו, והקדישו בעליו מוקדש; ואם שחטו, בשרו מותר.

ד,ט  מסרו לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר נכנסו תחת הבעלים:  יצא והזיק מועד, משלם נזק שלם; ותם, משלם חצי נזק.  קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד, חייב, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, תם, חייב; ומועד, פטור שנאמר "ולא ישמרנו, בעליו" (שמות כא,לו), שמור הוא זה.  רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה אלא סכין.

 

מסכת בבא קמא פרק ה

ה,א  שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה, ורביע לוולד.  וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה, ורביע מן הוולד.

ה,ב  הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל החצר פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הקדירות חייב.  ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.  הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב.  אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.

ה,ג  הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור; נגח הוא לשורו של בעל הבית, חייב.  נפל לבור, והבאיש את מימיו חייב; היה אביו או בנו בתוכו, משלם את הכופר.  אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב; רבי אומר, בכולם, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.

ה,ד  שור שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות; אדם שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות.  כיצד משלם דמי ולדות:  שמין את האישה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, משהאישה יולדת, היא משבחת:  אלא שמין את הוולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל; אם אין לה בעל, נותן ליורשין.  הייתה שפחה, ונשתחררה, או גיורת פטור.

ה,ה  החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב.  אחד החופר בור ושיח ומערה, חריצין ונעיצין.  אם כן, למה נאמר "בור" (שמות כא,לג):  אלא מה הבור שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים אף כל דבר שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים.  היו פחותים מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור; ואם הוזק בו, חייב.  החופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים, ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר חייב.

ה,ו  בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כיסהו, השני ולא כיסהו הראשון חייב; כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו השני חייב.  כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור; לא כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב.  נפל לפניו מקול הכרייה, חייב; לאחריו מקול הכרייה, פטור.  נפל לתוכו שור וכליו, ונשתברו, חמור וכליו, ונתקרעו חייב על הבהמה, ופטור על הכלים.  נפל לתוכו שור חירש שוטה וקטן, חייב; בן או בת, עבד או אמה פטור.

ה,ז  אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיניי, ולתשלומי כפל, ולהשיב אבידה, לפריקה, ולחסימה, ולכלאיים, ולשבת; וכן חיה ועוף, כיוצא בהן.  אם כן, למה נאמר "שור, או חמור" (שמות כא,לג), אלא שדיבר הכתוב בהווה.

 

מסכת בבא קמא פרק ו

ו,א  הכונס צאן לדיר אם נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה פטור; ואם לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה חייב.  נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאה והזיקה פטור; הוציאוה ליסטים, הליסטים חייבים.

ו,ב  הניחה בחמה, או שמסרה לחירש שוטה וקטן, ויצאה והזיקה חייב; מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו.  נפלה לגינה, ונהנית משלם מה שנהנית; ירדה כדרכה, והזיקה משלם מה שהזיקה.  כיצד משלם מה שהזיקה:  שמין בית סאה באותה שדה כמה הייתה יפה, וכמה היא יפה.  רבי שמעון אומר, אם אכלה פירות גמורים, משלם פירות גמורים אם סאה סאה, ואם סאתיים סאתיים.

ו,ג  המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, אכלתן בהמתו של בעל השדה פטור; אם הוזקה בהן, בעל הגדיש חייב.  ואם הגדיש ברשות, בעל השדה חייב.

ו,ד  השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים; שלחה ביד הפיקח, הפיקח חייב.  אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב; אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור המביא את האור חייב.  בא אחר וליבה, המלבה חייב; ליבתו הרוח, הרי כולן פטורין.

ו,ה  השולח את הבעירה, ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה" (שמות כב,ה).  עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר פטור.

ו,ו  המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה:  רבי אלעזר בן עזריה אומר, רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור; רבי אליעזר אומר, שש עשרה אמה, כדרך הרבים; רבי עקיבה אומר, חמישים אמה.  רבי שמעון אומר, "שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה), הכול לפי הדליקה.

ו,ז  [ה] המדליק את הגדיש, והיו בו כלים רבי יהודה אומר, ישלם כל מה שבתוכו; וחכמים אומרים, אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים.  היה גדי כפות לו, ועבד סמוך לו, ונשרף עימו חייב; עבד כפות לו, וגדי סמוך לו, ונשרף עימו פטור.  מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה, שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.

ו,ח  [ו] גץ היוצא מתחת הפטיש, ויצא והזיק חייב.  גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את הבירה בעל הגמל חייב; הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב.  רבי יהודה אומר, בנר חנוכה, פטור.

 

מסכת בבא קמא פרק ז

ז,א  מרובה מידת תשלומי כפל, ממידת תשלומי ארבעה וחמישה:  שמידת תשלומי כפל נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו רוח חיים; ומידת תשלומי ארבעה וחמישה אינה נוהגת אלא בשור ובשה בלבד, שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו חמישה בקר, ישלם תחת השור, וארבע צאן, תחת השה" (שמות כא,לז).  אין הגונב מאחר הגנב, משלם תשלומי כפל; לא הטובח ולא המוכר מאחר הגנב, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ז,ב  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם או על פי שניים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב וטבח לרפואה ולכלבים, השוחט ונמצא טריפה, השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמישה; רבי שמעון פוטר בשני אלו.

ז,ג  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין משלמין לו את הכול.  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי שניים אחרים, אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שלושה; נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלושה.  אחד מן האחרונים זומם, בטלה עדות שנייה; אחד מן הראשונים זומם, בטלה כל העדות שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה.  [ד] גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ז,ד  גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ושאינו חייב באחריותן, פטור.

ז,ה  מכרו חוץ מאחד ממאה בו, או שהייתה לו בו שותפות, השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן, או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן, או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואם גנב וטבח ומכר ברשותן, פטור.

ז,ו  היה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים פטור; הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים, ומת חייב.  נתנו לבכורת בנו, לבעל חובו, לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר, והיה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים פטור; הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים, ומת חייב.

ז,ז  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל; אבל מגדלין בסוריה, ובמדברות שבארץ ישראל.  אין מגדלין תרנגולין בירושלים, מפני הקודשים; ולא כוהנים בארץ ישראל, מפני הטהרות.  לא יגדל ישראל חזירים, בכל מקום.  לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת.  אין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלושים ריס.

 

מסכת בבא קמא פרק ח

ח,א  החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת.  בנזק כיצד:  סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה.  בצער:  כוויו בשפוד או במסמר, אפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה אומרים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול, להיות מצטער כך.  ריפוי:  הכהו, חייב לרפאותו.  עלו בו צמחין אם מחמת המכה, חייב; ושלא מחמת המכה, פטור.  חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה, אינו חייב לרפאותו.  שבת:  רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתנו לו דמי ידו ודמי רגלו.  בושת:  הכול לפי המבייש, והמתבייש.  המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן חייב; וישן שבייש, פטור.  נפל מן הגג, והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת:  שנאמר "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו" (דברים כה,יא) אינו חייב על הבושת, עד שיהא מתכוון.

ח,ב  זה חומר באדם מבשור, וחומר שוב באדם מבשור שהאדם משלם את הנזק, ומשלם דמי ולדות; ושור אינו משלם אלא הנזק, ופטור מדמי ולדות.

ח,ג  המכה אביו ואימו ולא עשה בהן חבורה, החובל בחברו ביום הכיפורים חייב בכולם.  החובל בעבד עברי, חייב בכולם חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו.  החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכולם; רבי יהודה אומר, אין לעבדים בושת.

ח,ד  חירש שוטה וקטן, העבד, והאישה פגיעתן רעה.  החובל בהן, חייב.  והם שחבלו באחרים פטורים, אבל משלמין לאחר זמן:  נתגרשה האישה, ונשתחרר העבד חייבין לשלם.

ח,ה  המכה אביו ואימו ועשה בהן חבורה, החובל בחברו בשבת פטור מכולם, מפני שהוא נידון בנפשו.  והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכלום.

ח,ו  התוקע לחברו, נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה.  סטרו, נותן לו מאתיים זוז.  לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.  צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה נותן ארבע מאות זוז.  הכול לפי כבודו.  אמר רבי עקיבה, אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקוב.  מעשה באחד שפרע ראשה של אישה, ובאת לפני רבי עקיבה, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.  אמר לו, רבי, תן לי זמן, ונתן לו.  שימרה עומדת על פתח חצרה, ושיבר את הפך לפניה, ובו איסר שמן; וגלתה את ראשה, והייתה מטפחת ומנחת על ראשה.  והעמיד לה עדים, ובא לפני רבי עקיבה; אמר לו, רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז.  אמר לו, לא אמרת כלום:  שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שחבלו בו, חייבין.  הקוצץ את נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שקצצו את נטיעותיו, חייבין.

ח,ז  אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו, עד שיבקש ממנו, שנאמר "ועתה, השב אשת האיש כי נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה" (בראשית כ,ז).  ומניין שלא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).  האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי חייב; על מנת פטור, חייב.  קרע את כסותי, ושבר את כדי חייב; על מנת פטור, פטור.  עשה כן לאיש פלוני, על מנת פטור חייב, בין בגופו בין בממונו.

 

מסכת בבא קמא פרק ט

ט,א  הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה.  גזל פרה מעוברת וילדה, ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל טעונה להיגזז.  גזל פרה ועברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה.  זה הכלל כל הגזלנין, משלמין כשעת הגזילה.

ט,ב  גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה; רבי מאיר אומר, יאמר לו בעבדים, הרי עבדך לפניך.  גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה.  מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעברה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהייתה יוצאה ליסקל אומר לו, הרי שלך לפניך.

ט,ג  נתן לאומנין לתקן, וקילקלו חייבין לשלם.  נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקילקל חייב לשלם.  הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו, ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם.  היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר פטור; ואם מחמת המכה, חייב.

ט,ד  הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו.  צבעו כעור אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח.  לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו.  רבי יהודה אומר, אם השבח יתרה על ההוצאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח.

ט,ה  הגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו יוליכנו אחריו, אפילו למדיי.  לא ייתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין.  ואם מת, יחזיר ליורשיו.

ט,ו  נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות שווה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו.  נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן הרי זה צריך לילך אחריו.

ט,ז  נתן לו את הקרן, ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש, עד שיתמעט הקרן משווה פרוטה.  וכן "בפיקדון, או בתשומת יד או בגזל, או, עשק את עמיתו.  או מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה,כא-כב) הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,ח  איכן פקדוני, ואמר לו אבד, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו, שאכלו משלם את הקרן; ואם הודה מעצמו משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,ט  [ח] איכן פקדוני, ואמר לו נגנב, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו, שגנבו משלם תשלומי כפל; ואם הודה מעצמו משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,י  [ט] הגוזל אביו ונשבע לו, ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו.  ואם אינו רוצה, או שאין לו לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.

ט,יא  [י] האומר לבנו, קונם שאי אתה נהנה לי אם מת, יירשנו.  בחייו ובמותו אם מת, לא יירשנו; וייתן לבניו ולאחיו.  ואם אינו רוצה, או שאין לו לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.

ט,יב  [יא] הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכוהנים, ואשם למזבח:  שנאמר "ואם אין לאיש גואל, להשיב האשם אליו . . ." (במדבר ה,ח).  היה מעלה את הכסף ואת האשם, ומת הכסף יינתן לבניו; והאשם ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  [יב] נתן את הכסף לאנשי משמר, ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר "איש אשר ייתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה,י).

ט,יג  נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה יצא.  אשם ליהויריב, וכסף לידעיה אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה; ואם לאו, יחזור ויביא אשם אחר:  שהמביא גזלו, עד שלא יביא אשמו יצא; אשמו, עד שלא יביא גזלו לא יצא.  נתן את הקרן, ולא נתן את החומש אין החומש מעכב.

 

מסכת בבא קמא פרק י

י,א  הגוזל ומאכיל את בניו, והמניח לפניהם פטורין מלשלם; אם היה דבר שיש לו אחריות, חייבין לשלם.  אין פורטין לא מתיבת מוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהן צדקה; אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.

י,ב  נטלו המוכסין את חמורו, ונתנו לו חמור אחר, ליסטין את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן.  המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו.  וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; אמר רבי יוחנן בן ברוקה, נאמנת אישה וכן קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה.  ומהלך בתוך שדהו, ונוטל את נחילו; ואם הזיק, משלם מה שהזיק.  אבל לא יקוץ את הסוכה, על מנת ליתן דמים; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, קוצץ ונותן דמים.

י,ג  המכיר את כליו ואת ספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר יישבע כמה הוציא, וייטול; ואם לאו לא הכול ממנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו.

י,ד  זה בא בחביתו של יין, וזה בא בכדו של דבש נסדקה כדו של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו; אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.  שטף הנהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתיים הניח את שלו, והציל את של חברו אין לו אלא שכרו; אם אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.

י,ה  הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מציקין אם מכת מדינה היא, אומר לו, הרי שלך לפניך; ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה.  שטפה נהר אומר לו, הרי שלך לפניך.

י,ו  הגוזל את חברו, או שלווה הימנו, או שהפקיד אצלו ביישוב לא יחזיר לו במדבר; על מנת לצאת למדבר, יחזיר לו במדבר.

י,ז  האומר לחברו, גזלתיך, והלוותני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי חייב לשלם; אבל איני יודע אם גזלתיך, אם הלוותני, אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת פטור מלשלם.

י,ח  הגונב טלה מן העדר, והחזירו מת או נגנב, חייב באחריותו; ואם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו, ומנו את הצאן והיא שלמה פטור מלשלם.

י,ט  אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות.  אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון; וכולן שאמרו הטמן, אסור.  ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.

י,י  מוכים שהכובס מוציא, הרי אלו שלו; שהסורק מוציא, הרי של בעל הבית.  הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו; יתר מכן, של בעל הבית.  ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכול, והן שלו.  החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלוש על שלוש חייב להחזיר לבעלים.  מה שהחרש מוציא במעצד, הרי הוא שלו; בכשיל, הרי של בעל הבית.  אם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.

 

---

 

מסכת בבא מציעא פרק א

א,א  שניים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.  זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי האומר כולה שלי, יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי, יישבע שאין לו בה פחות מרביע; זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע.

א,ב  היו שניים רוכבים על גבי בהמה, או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.  בזמן שהן מודים, או שיש להן עדים חולקין שלא בשבועה.

א,ג  היה רוכב על גבי בהמה, ראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה; אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה לא אמר כלום.

א,ד  ראה את המציאה, ונפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה זה שהחזיק בה, זכה בה.  ראה אותם רצים אחר המציאה, אחר צבי שבור, ואחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכת לי שדי זכת לו; היה צבי רץ כדרכו, או שהיו הגוזלות מפרחין, ואמר זכת לי שדי לא אמר כלום.

א,ה  מציאת בנו ובתו הקטנים, עבדו ושפחתו הכנעניים, ומציאת אשתו הרי אלו שלו; מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, ומציאת אשתו שגירשה, אף על פי שלא נתן לה כתובה הרי אלו שלהן.

א,ו  מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים, לא יחזיר; ואם אין בהן אחריות נכסים, יחזיר שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.

א,ז  מצא גיטי נשים, ושיחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה, ושוברין הרי זה לא יחזיר:  שאני אומר, כתובין היו, ונמלך שלא ליתנן.

א,ח  מצא איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר.  מצא בחפיסה או בגלוסקמא, תכריך של שטרות, ואגודה של שטרות הרי זה יחזיר.  כמה היא אגודה של שטרות, שלושה קשורים זה בזה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד לווה משלושה, יחזיר ללווה; שלושה לווין מאחד, יחזיר למלווה.  מצא שטר בין שטרותיו, ואינו ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אלייהו; אם יש עימהם סימפון, יעשה מה שבסימפון.

 

מסכת בבא מציעא פרק ב

ב,א  אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז.  אלו מציאות שלו:  מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבילה, כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו.  רבי יהודה אומר, כל דבר שיש בו שינוי, חייב להכריז; כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות.  רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריה, אינו חייב להכריז.

ב,ב  אלו חייב להכריז:  מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, ציבורי פירות, ציבורי מעות, שלושה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד, וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן חייב להכריז.

ב,ג  מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות הרי זה לא ייגע בהן.  מצא כלי באשפה אם מכוסה, לא ייגע בו; ואם מגולה, נוטל ומכריז.  מצא בגל, או בכותל ישן הרי אלו שלו.  מצא בכותל חדש מחצייו ולחוץ, שלו; מחצייו ולפנים, של בעל הבית.  אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית, הרי אלו שלו.

ב,ד  מצא בחנות, הרי אלו שלו; בין תיבה לחנווני, הרי של חנווני.  לפני השולחני, הרי אלו שלו; בין כיסא לשולחני, הרי אלו של שולחני.  לקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו; אם היו צרורים, נוטל ומכריז.

ב,ה  אף השמלה הייתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת:  להקיש אליה, לומר לך, מה השמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין, חייב להכריז.

ב,ו  עד מתיי חייב להכריז, עד כדי שיידעו בו שכנים, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, שלושה רגלים; ולאחר הרגל האחרון, שבעת ימים כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד.

ב,ז  אמר את האבידה, ולא אמר סימניה הרי זה לא ייתן לו.  הרמאי אף על פי שאמר סימניה, הרי זה לא ייתננה לו:  שנאמר "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב,ב) עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא, אם אינו רמאי.  כל דבר שהוא עושה ואוכל, יעשה ויאכל; וכל דבר שאינו עושה ואוכל, יימכר שנאמר "והשבותו לו" (שם), ראה היאך תשיבנו לו.  מה יהא בדמים רבי טרפון אומר, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן.  רבי עקיבה אומר, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.

ב,ח  מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלושים יום; ואם אינו יודע לקרות, גוללן.  אבל לא ילמוד בהן כתחילה, ולא יקרא אחר עימו.  מצא כסות, מנערה אחת לשלושים יום; שוטחה לצורכה, אבל לא לכבודו.  כלי כסף וכלי נחושת, ישתמש בהן לצורכן; אבל לא לשוחקן.  כלי זהב וכלי זכוכית, לא ייגע בהן עד שיבוא אלייהו.  מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול, הרי זה לא ייטול.

ב,ט  איזו היא אבידה:  מצא חמור ופרה רועים בדרך, אין זו אבידה; חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה.  החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב להחזיר, שנאמר "השב תשיבנו, לו" (שמות כג,ד).  היה בטיל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.  אם יש שם בית דין, מתנה עימו בפני בית דין; ואם אין שם בפני מי יתנה, שלו קודם.

ב,י  מצאה ברפת, אינו חייב בה; ברשות הרבים, חייב בה.  הייתה בין הקברות, הרי זה לא ייטמא לה.  ואם אמר לו אביו, היטמא, או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע.  פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב, שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה).  הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק פרוק פטור, שנאמר "עימו" (שם).  היה זקן או חולה, חייב.  מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון; רבי שמעון אומר, אף לטעון.  רבי יוסי הגלילי אומר, אם היה עליו יתר ממשאו, אינו זקוק לו שנאמר "תחת משאו" (שם), משאוי שהוא יכול לעמוד בו.

ב,יא  אבידתו, ואבידת אביו שלו קודמת; אבידתו, ואבידת רבו שלו קודמת.  אבידת אביו, ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו:  שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.  אם היה אביו שקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת.  היה אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.  אביו ורבו שבויים בשביה פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

 

מסכת בבא מציעא פרק ג

ג,א  המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה להישבע, שהרי אמרו, שומר חינם נשבע ויוצא נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי הוא משלם, למי שהוא פיקדון אצלו.  נשבע, ולא רצה לשלם נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי הוא משלם, לבעל הפיקדון.

ג,ב  השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה יישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר.  אמר רבי יוסי, כיצד הלה עושה סחורה, בפרתו של זה; אלא תחזור פרה לבעלים.

ג,ג  אמר לשניים, גזלתי את אחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.

ג,ד  שניים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתיים, זה אומר מאתיים שלי, וזה אומר מאתיים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.  אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא הכול יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.

ג,ה  וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי, וזה אומר יפה שלי נותן את הקטן לאחד מהם, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.  אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא יהא הכול מונח, עד שיבוא אלייהו.

ג,ו  המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין, הרי זה לא ייגע בהן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בבית דין, מפני השב אבידה לבעלים.

ג,ז  המפקיד אצל חברו פירות, הרי זה יוציא לו חסרונות:  לחיטים ולאורז, תשעת חציי קבין לכור; לשעורים ולדוחן, תשעת קבין לכור; לכוסמין ולזרע פשתן, שלושת סאין לכור.  הכול לפי המידה, והכול לפי הזמן.  אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מה אכפת להם והעכברים אוכלין, בין מהרבה בין מקמעה אינו מוציא לו חסרונות, אלא לכור אחד בלבד.  רבי יהודה אומר, אם הייתה מידה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות.

ג,ח  יוציא לו שתות ליין; רבי יהודה אומר, חומש.  יוציא לו שלושת לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, ולוג ומחצה בלע.  אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים; קנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע.  רבי יהודה אומר, אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

ג,ט  המפקיד חבית אצל חברו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצורכו, חייב; לצורכה, פטור.  ואם משהניחה בין לצורכו בין לצורכה, פטור.  ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצורכו, חייב; לצורכה, פטור.

ג,י  המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחריו, מסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי חייב, שלא שמר כדרך השומרים; ואם שמר כדרך השומרים, פטור.

ג,יא  המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורין, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.  ואם מותרין, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן.  אצל בעל הבית בין כך ובין כך, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.  החנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כשולחני.

ג,יב  השולח יד בפיקדון בית שמאי אומרין, ילקה בחסר וביתר; בית הלל אומרין, כשעת הוצאה.  רבי עקיבה אומר, כשעת התביעה.  החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי מחייבין; ובית הלל אומרין, אינו חייב, עד שעה שישלח יד.  כיצד:  הטה את החבית, ונטל ממנה רביעית, ונשברה אינו משלם אלא רביעית; הגביהה, ונטל ממנה רביעית, ונשברה משלם את הכול.

 

מסכת בבא מציעא פרק ד

ד,א  הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב; הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת.  מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות; אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון.  המיטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המיטלטלין.  זה הכלל, כל המיטלטלין קונין זה את זה.

ד,ב  כיצד:  משך ממנו פירות, ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו.  נתן לו מעות, ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו; אבל אמרו, מי שפרע מאנשי דור המבול, עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו.  רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.

ד,ג  ההונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.  עד מתיי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.  הורה רבי טרפון בלוד, ההונאה שמונת כסף לסלע, שליש למקח; ושמחו תגרי לוד.  אמר להם, מותר להחזיר כל היום כולו; ואמרו לו, יניח לנו רבי טרפון מקומנו, וחזרו לדברי חכמים.

ד,ד  אחד הלוקח ואחד המוכר, יש להם הוניה.  כשם שהוניה להדיוט, כך הוניה לתגר; רבי יהודה אומר, אין לתגר הוניה.  מי שהוטל עליו, ידו על העליונה שהוא אומר לו תן לי את מעותיי, או תן לי מה שהוניתני.

ד,ה  כמה תהא סלע חסרה, ולא יהא בה אוניה:  רבי מאיר אומר, ארבעה איסרות מאיסר לדינר.  רבי יהודה אומר, ארבע פונדיונות, מפונדיון לדינר.  רבי שמעון אומר, שמונה פונדיונות, משני פונדיונין לדינר.

ד,ו  עד מתיי מותר להחזיר:  בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.  ובכפרים, עד ערבי שבתות.  אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חודש מקבלה הימנו; אין לו עליו אלא תרעומת.  ונותנה למעשר שני, ואינו חושש שאינה אלא נפש רעה.

ד,ז  האונאה ארבעה כסף, והטענה שתי כסף, וההודיה שווה פרוטה.  חמש פרוטות הן:  ההודיה בשווה פרוטה.  והאישה מתקדשת בשווה פרוטה.  והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מעל.  והמוצא שווה פרוטה, חייב להכריז.  והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו יוליכנו אחריו, אפילו למדיי.

ד,ח  חמישה חומשין הן:  האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים מוסיף חומש.  הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו מוסיף חומש.  הפודה את הקדשו, מוסיף חומש.  והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש.  והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו מוסיף חומש.

ד,ט  אלו דברים שאין להם אונאה העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות:  אין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה; שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, יש להם הוניה; ושאינו חייב באחריותן, אין להם הוניה.  רבי יהודה אומר, אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית אין להם אונאה.  אמרו לו, לא אמרו אלא את אלו.

ד,י  כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים:  לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח.  ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.  ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר "וגר לא תונה, ולא תלחצנו:  כי גרים הייתם, בארץ מצריים" (שמות כב,כ).

ד,יא  אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר חדשים בישנים; באמת, ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו.  אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו.  מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיע; ולא לתגר, אף על פי שהוא מודיעו, שאינו אלא לרמות בו את אחרים.  מקום שנהגו להטיל מים ביין, יטילו.

ד,יב  התגר נוטל מחמישה גרנות, ונותן לתוך מגורה אחת; מחמש גיתות, ונותן לתוך פיטס אחד, ובלבד שלא יתכוון לערב.  רבי יהודה אומר, לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו; וחכמים מתירין.  לא יפחות את השער; וחכמים אומרין, זכור לטוב.  ולא יבור את הגריסין, כדברי אבא שאול; וחכמים מתירין.  ומודים שלא יבור על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין.  אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים.

 

מסכת בבא מציעא פרק ה

ה,א  איזה הוא נשך, ואיזה הוא תרבית.  איזה הוא נשך:  המלווה סלע בחמישה דינרין, סאתיים חיטים בשלוש מפני שהוא נושך.  ואיזה הוא תרבית:  המרבה בפירות.  כיצד:  לקח ממנו חיטים מדינר זהב לכור, וכן השער, עמדו חיטים בשלושים דינר, אמר לו תן לי חיטיי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין; אמר לו והרי חיטיך עשויות עליי בשלושים דינר הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.

ה,ב  המלווה את חברו לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור הימנו בפחות:  מפני שהיא ריבית.  מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר.  כיצד:  השכיר לו את החצר, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם משל חודש בחודש, מסלע בחודש מותר; מכר לו את השדה, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך באלף זוז, ואם לגורן, בשנים עשר מנה אסור.

ה,ג  מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת דמיה, ואמר לו אימתיי שתרצה, הבא מעות וטול את שלך אסור.  הלווהו על שדהו, ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים, הרי היא שלי הרי היא שלו; כך היה בייתוס בן זונין עושה, על פי חכמים.

ה,ד  אין מושיבין את החנווני למחצית שכר:  לא ייתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אלא אם כן נתן שכרו כפועל.  אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלים וסייחים למחצה, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו.  אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו שלושים; וחמור, עד שתהא טוענת.

ה,ה  שמין פרה וחמור, וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול.  מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד, חולקים; מקום שנהגו לגדל, יגדלו.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, שמין עגל עם אימו, וסיח עם אימו; ומפרין על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.

ה,ו  אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהיא ריבית.  אבל מקבלין צאן ברזל מן הגויים, ולווים מהן ומלווים אותם בריבית; וכן בגר תושב.  מלווה ישראל מעותיו של נוכרי מדעת הנוכרי, ולא מדעת ישראל.

ה,ז  אין פוסקין על הפירות, עד שייצא השער.  היה הוא תחילה לקוצרים, פוסקים עימו על הגדיש ועל העבט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל ביצים של יוצר, ועל הסיד משישקע כבשנו.  פוסק עימו על הזבל, כל ימות השנה.  רבי יוסי אומר, אינו פוסק עימו על הזבל, עד שיהא לו זבל באשפה; וחכמים מתירין.  פוסק עימו כשער הגבוה; רבי יהודה אומר, אף על פי שלא פסק עימו, יכול הוא לומר לו תן לי כזה, או תן לי את מעותיי.

ה,ח  מלווה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לזרע, אבל לא לאכול.  שהיה רבן גמליאל מלווה את אריסיו חיטים ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, ונוטל מהן כשער הזול לא שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

ה,ט  לא יאמר אדם לחברו, הלוויני כור חיטים, ואני נותן לך לגורן.  אלא אומר לו, עד שיבוא בני, או עד שאמצא את המפתח; והלל אוסר.  וכן היה הלל אומר, לא תלווה אישה כיכר לחברתה, עד שתעשנו דמים שמא יוקרו חיטים, ונמצאו באות לידי ריבית.

ה,י  אומר אדם לחברו, נכש עימי ואנכש עימך, עדור עימי ואעדור עימך; אבל לא יאמר נכש עימי ואעדור עימך, עדור עימי ואנכש עימך.  כל ימי גריד, אחד; כל ימי רביעה, אחת:  לא יאמר לו חרוש עימי בגריד, ואני עימך ברביעה.

ה,יא  רבן גמליאל אומר, יש ריבית מוקדמת, ויש ריבית מאוחרת.  כיצד:  נתן את עיניו ללוות ממנו היה משלח לו ואמר בשביל שילווני, זו היא ריבית מוקדמת.  לווה הימנו והחזיר לו מעותיו היה משלח לו ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זו היא ריבית מאוחרת.  רבי שמעון אומר, יש ריבית דברים לא יאמר לו, דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.

ה,יב  ואלו עוברין בלא תעשה המלווה, והלווה, והערב, והעדים, וחכמים אומרין אף הסופר:  עוברין על "בל תיתן לו" (ראה ויקרא כה,לז), ועל "בל תיקח ממנו" (ראה ויקרא כה,לו), ועל "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד), ו"לא תשימון עליו, נשך" (שם), ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול; ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט,יד).

 

מסכת בבא מציעא פרק ו

ו,א  השוכר את האומנין, והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת.  שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת, פועלין לעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.

ו,ב  השוכר את האומנין, וחזרו בהן ידם לתחתונה; ואם בעל הבית חזר, ידו לתחתונה.  וכל המשנה, ידו לתחתונה; וכל החוזר בו, ידו לתחתונה.

ו,ג  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה, בבקעה, והוליכה בהר, אפילו זו עשרת מילין, וזו עשרת מילין, ומתה חייב.  השוכר את החמור והבריקה, או שנישאת באנגוריא יאמר לו הרי שלך לפניך.  מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור.

ו,ד  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה אם החליקה, פטור; ואם הוחמה, חייב.  בבקעה, והוליכה בהר אם החליקה, חייב; ואם הוחמה, פטור.  ואם מחמת המעלה, חייב.

ו,ה  [ד] השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן פטור; בבקעה, וחרש בהר, ונשבר הקנקן חייב.  לדוש בקטנית, ודש בתבואה פטור; בתבואה, ודש בקטנית חייב, שהקטנית מחלקת.

ו,ו  [ה] השוכר את החמור להביא חיטים, והביא שעורים, תבואה, והביא תבן חייב, שהנפח קשה כמשאוי.  להביא לתך חיטים, והביא לתך שעורים פטור.  ואם הוסיף על משאו, חייב.  וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל, ושלושת קבין לחמור.

ו,ז  [ו] כל האומנין, שומרי שכר; וכולן שאמרו טול את שלך, והבא מעות שומרי חינם.  שמור לי, ואשמור לך שומר שכר; שמור לי, ואמר לו הנח לפניי שומר חינם.

ו,ח  [ז] הלווהו על המשכון, שומר שכר.  רבי יהודה אומר, הלווהו מעות, שומר חינם; הלווהו פירות, שומר שכר.  אבא שאול אומר, מותר אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך, מפני שהוא כמשיב אבידה.

ו,ט  [ח] המעביר חבית ממקום למקום, ושברה בין שומר חינם ובין שומר שכר, יישבע; אמר רבי אליעזר, תמיה אני אם יכולין זה וזה להישבע.

 

מסכת בבא מציעא פרק ז

ז,א  השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו יכול לכופן; מקום שנהגו לזון, יזון; לספק במתיקה, יספק:  הכול כמנהג המדינה.  מעשה ברבי יוחנן בן מתיה שאמר לבנו, צא ושכור לנו פועלים, ופסק עימהם מזונות.  וכשבא אצל אביו, אמר לו, אפילו את עושה להם כסעודת שלמה בשעתה, לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם יצחק ויעקוב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם, על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית בלבד.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא היה צריך לומר, אלא הכול כמנהג המדינה.

ז,ב  אלו אוכלים מן התורה:  העושה במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, עד שלא נגמרה מלאכתו; ובדבר שגידוליו מן הארץ.  ואלו שאינן אוכלין:  העושה במחובר לקרקע, בשעה שאינה גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, מאחר שנגמרה מלאכתו; ובדבר שאין גידוליו מן הארץ.

ז,ג  היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו על כתפו הרי זה יאכל; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיעשה בידיו וברגליו.

ז,ד  היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים; בענבים, לא יאכל בתאנים.  אבל מונע הוא את עצמו, עד שהוא מגיע למקום היפות, ואוכל.  ועל כולם, לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה.  אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו, הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת; ובחמור, כשתהא פורקת.

ז,ה  אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבות אפילו בדינר.  רבי אלעזר חסמה אומר, לא יאכל פועל יתר על שכרו; וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

ז,ו  קוצץ אדם על ידי עצמו, ועל ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו מפני שיש בהן דעת.  אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהן דעת.

ז,ז  השוכר את הפועלין לעשות עימו בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, פודה ומאכילן.  נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חבייותיו הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, מעשר ומאכילם.

ז,ח  שומרי פירות אוכלים מהלכת המדינה, אבל לא מן התורה.  ארבעה שומרים הם שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.  שומר חינם, נשבע על הכול; והשואל, משלם את הכול.  נושא שכר והשוכר נשבעים על השבר ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ז,ט  זאב אחד, אינו אונס; ושני זאבים, אונס.  רבי יהודה אומר, בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס.  שני כלבים, אינן אונס.  ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר, מרוח אחת, אינן אונס; משתי רוחות, אונס.  הליסטין, הרי זה אונס.  והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש הרי אלו אונסים.  אימתיי, בזמן שבאו מאליהן; אבל אם הוליכה למקום גדודי חיה ולסטים, אין אלו אונסין.

ז,י  מתה כדרכה, הרי זה אונס; סגפה ומתה, אינו אונס.  עלת לראשי צוקין ונפלה, הרי זה אונס; העלה לראשי צוקין ונפלה, אינו אונס.  מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.

ז,יא  כל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל; וכל תנאי שהוא מעשה מתחילתו, תנאו בטיל.  וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו תנאו קיים.

 

מסכת בבא מציעא פרק ח

ח,א  השואל את הפרה, ושאל בעליה עימה, שכר את הפרה, ושכר את בעליה עימה, שאל את הבעלים או ששכרן, ואחר כך שאל את הפרה, ומתה פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם" (שמות כב,יד).  אבל שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או ששכרן, ומתה חייב, שנאמר "בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).

ח,ב  השואל את הפרה, שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהייתה שאולה מתה, בשעה שהייתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע חייב; השוכר אומר שכורה מתה, ביום שהייתה שכורה מתה, בשעה שהייתה שכורה מתה, והלה אומר איני יודע פטור.  זה אומר שאולה, וזה אומר שכורה יישבע השוכר ששכורה מתה; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע יחלוקו.

ח,ג  השואל את הפרה, ושלחה ביד בנו או ביד עבדו של משאיל, או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה פטור.  אמר לו השואל שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל, הרי אני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמר לו השואל שלח, ושלחה לו, ומתה חייב.  וכן בשעה שהוא מחזירה.

ח,ד  המחליף פרה בחמור, וילדה, וכן המוכר שפחתו, וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי יחלוקו.  היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי, והלה אומר איני יודע זכה בגדול; המוכר אומר קטן מכרתי, והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן.  זה אומר גדול, וזה אומר קטן יישבע המוכר שקטן מכר; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע יחלוקו.

ח,ה  המוכר את זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו לבעל הזיתים; עשו רביעית לסאה זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו.  שטף נהר את זיתיו, ונתנן בתוך שדה חברו זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו.

ח,ו  המשכיר בית לחברו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח; בימות החמה, שלושים יום.  ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, שנים עשר חודש.  ובחנייות אחד כרכים ואחד עיירות, שנים עשר חודש.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, חנות של נחתומין ושל צבעים, שלוש שנים.

ח,ז  המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת, ובנגר, ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן; אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו.  והזבל, של בעל הבית; ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד.

ח,ח  המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה, נתעברה לשוכר; השכיר לו לחודשים, ונתעברה השנה נתעברה למשכיר.  מעשה בציפורין, באחד ששכר מרחץ לחברו בשנים עשר זהב לשנה, בדינר זהב לחודש; ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלקו את חודש העיבור.

ח,ט  המשכיר בית לחברו, ונפל חייב להעמיד לו בית:  היה קטן, לא יעשנו גדול; גדול, לא יעשנו קטן.  אחד, לא יעשנו שניים; שניים, לא יעשנו אחד.  לא יפחות מחלונות, ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם.

 

מסכת בבא מציעא פרק ט

ט,א  המקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור, יקצור; לעקור, יעקור; לחרוש אחריו, יחרוש אחריו:  הכול כמנהג המדינה.  כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש.  כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים; ושניהם מספקין את הקנים.

ט,ב  המקבל שדה מחברו, והיא בית השלהים או בית האילן יבש המעיין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכורו.  אם אמר לו השכיר לי שדה בית השלהים זה או שדה בית האילן זו יבש המעיין ונקצץ האילן, מנכה לו מחכורו.

ט,ג  המקבל שדה מחברו משזכה בה, הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו:  שכך כותב לו, אם אביר ולא אעבוד, אשלם כמיטבה.

ט,ד  המקבל שדה מחברו, ולא רצה לנכש אמר לו מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך את חכורך אין שומעין לו:  שהוא אומר לו, למחר את יוצא ממנה, והיא מעלה לפני עשבים.

ט,ה  המקבל שדה מחברו, ולא עשת אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב ליטפל בה; אמר רבי יהודה, מה קצבה כרי, אלא אם יש בה כדי נפלה.

ט,ו  המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשתדפה אם מכת מדינה היא, מנכה לו מחכורו; ואם אינה מכת מדינה, אינו מנכה לו מחכורו.  רבי יהודה אומר, אם קיבלה הימנו במעות בין כך ובין כך, אין מנכה לו מחכורו.

ט,ז  המקבל שדה מחברו בעשרת כורין חיטים לקת, נותן לו מתוכה; היו חיטיה יפות לא יאמר לו הרי אני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.

ט,ח  המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים, לא יזרענה חיטים; חיטים, יזרענה שעורים.  רבן שמעון בן גמליאל אוסר.  קטנית, יזרענה תבואה; תבואה, לא יזרענה קטנית.  רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

ט,ט  המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואין לו קורת שקמה; קיבלה ממנו לשבע שנים זורעה בשנה הראשונה פשתן, ויש לו קורת שקמה.

ט,י  המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המניין; שבוע אחד בשבע מאות דינר, השביעית מן המניין.

ט,יא  שכיר יום, גובה כל הלילה; ושכיר לילה, גובה כל היום.  ושכיר שעות, גובה כל היום וכל הלילה.  שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום, גובה כל היום; יצא בלילה, גובה כל היום וכל הלילה.

ט,יב  אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו), ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בוקר" (ויקרא יט,יג).  אימתיי, בזמן שתבעו; אבל לא תבעו, אינו עובר עליו.  המחהו אצל החנווני ואצל השולחני, אינו עובר עליו.  השכיר, נשבע בזמנו ונוטל.  עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל; ואם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל.  גר תושב יש משום "ביומו תיתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בוקר".

ט,יג  המלווה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין; ולא ייכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר "בחוץ, תעמוד; והאיש, אשר אתה נושה בו . . ." (דברים כד,יא).  היו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד; מחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום.  ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום; משלושים ולהלן, מוכרו בבית דין.  אלמנה בין שהיא ענייה, בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר "לא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז).  החובל את הריחיים, עובר בלא תעשה; וחייב משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו).  ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (שם).

 

מסכת בבא מציעא פרק י

י,א  הבית והעלייה של שניים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אילו אבנים ראויות להשתבר; היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן, ועולות לו מן החשבון.

י,ב  הבית והעלייה של שניים נפחתה העלייה, ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטן, עד שיתקן לו את העלייה; רבי יוסי אומר, התחתון נותן את התקרה, והעליון נותן את המעזיבה.

י,ג  הבית ועלייה של שניים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנותו, והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו, עד שייתן לו את כל יציאותיו.  רבי יהודה אומר, אף זה דר בתוך של חברו, צריך להעלות לו שכר; אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית, עד שייתן לו יציאותיו.

י,ד  וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע, וגינת אחר על גביו, ונפחת הרי בעל הגינה יירד וזורע למטן, עד שיעשה לבית בדו כיפין.  הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו פטור מלשלם.  נתנו לו זמן לסתור את הכותל, ולקוץ את האילן, ונפלו לתוך הזמן פטור; לאחר הזמן, חייב.

י,ה  מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו, ונפל, ואמר לו פנה את אבניך, אמר לו הגיעוך אין שומעין לו.  אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את יציאותיך, ואני נוטל את שלי אין שומעין לו.

י,ו  השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן או בקש, ואמר לו תן לי את שכרי, אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו.  אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את שכרך, ואני נוטל את שלי אין שומעין לו.

י,ז  המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא, והמזבל מזבל.  אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים; גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים.  הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא, והבונה בונה; ואם הזיק, משלם מה שהזיק.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקין הוא את מלאכתו, לפני שלושים יום.

י,ח  [ו] שתי גינות זו על גבי זו, והירק בינתיים רבי מאיר אומר, של עליון; ורבי יהודה אומר, של תחתון.  אמר רבי מאיר, מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, אין כאן ירק.  אמר רבי יהודה, מה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר, אין כאן ירק.  אמר רבי מאיר, וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה, מניין ירק זה הייה.  רבי שמעון אומר, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו; והשאר של תחתון.

 

---

 

מסכת בבא בתרא פרק א

א,א  השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע.  מקום שנהגו לבנות גביל, גזית, כפסין, לבינים בונים:  הכול כמנהג המדינה.  בגביל זה נותן שלושה טפחים, וזה נותן שלושה טפחים; בגזית זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה.  בכפסין זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים; בלבינים זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה.  לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהן.

א,ב  וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור.  אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו.  אלא אם רצה כונס בתוך שלו, ועושה חזית מבחוץ; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו.  ואם עשו מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.

א,ג  המקיף את חברו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו; רבי יוסי אומר, אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכול.

א,ד  כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו, עד ארבע אמות; בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן.  מארבע אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו; סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכול.  בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן.

א,ה  כופין אותו לבנות בית שער, ודלת לחצר; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצרות ראויות לבית שער.  כופין אותו לבנות לעיר חומה, ודלתיים, ובריח; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל העיירות ראויות לחומה.  וכמה יהא בעיר, ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש; ואם קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד.

א,ו  אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה.  ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה, ותשעת קבין לזה; רבי יהודה אומר, תשעת חציי קבין לזה, ותשעת חציי קבין לזה.  ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה, וחצי קב לזה; רבי עקיבה אומר, בית רובע.  ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה, וכדי לזה.  אימתיי, בזמן שאין שניהם רוצים; אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכן, יחלוקו.  ובכתבי הקודש אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו.

 

מסכת בבא בתרא פרק ב

ב,א  לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת של כובסים אלא אם הרחיק מכותלו של חברו שלושה טפחים, וסד בסיד.  מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חברו שלושה טפחים, או סד בסיד.  מרחיקין את הזרעים, ואת המחרשה, ואת מי רגליים מן הכותל שלושה טפחים.  מרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב.  ואת התנור שלושה מן הכליה, שהן ארבעה מן השפה.

ב,ב  לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות.  היה מעמידו בעלייה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלושה טפחים; ובכירה, טפח.  ואם הזיק, משלם מה שהזיק; רבי שמעון אומר, לא נאמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק, יהא פטור מלשלם.

ב,ג  לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין, תחת אוצרו של חברו; ולא רפת בקר.  באמת, ביין התירו; אבל לא רפת בקר.  חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין, ולא מקול היוצאין.  ועושה כלים, ויוצא ומוכר בשוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחיים, ולא מקול התינוקות.

ב,ד  מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק הימנו ארבע אמות; ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן ומכנגדן, ארבע אמות.

ב,ה  מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם.  מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה; לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח.  רבי יהודה אומר, בית ארבעת כורין, מלוא שגר היונה.  ואם לקחו אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו.

ב,ו  ניפול שנמצא בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו.  נמצא בין שני שובכות קרוב לזה, שלו; ולזה, שלו; מחצה למחצה, שניהם יחלוקו.

ב,ז  מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, החרוב והשקמה חמישים אמה; אבא שאול אומר, כל אילן סרק, חמישים אמה.  ואם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים; ואם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים; ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים.

ב,ח  מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה.  לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח; מרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, שלא יזיק.

ב,ט  מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה.  אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר; רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ מן מערבה, ומרחיק חמישים אמה.

ב,י  מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים; רבי יוסי מתיר בחרדל.

ב,יא  מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה; החרוב והשקמה חמישים אמה, בין מלמעלן ובין מן הצד.  אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים; אם האילן קדם, לא יקוץ; ספק זה קדם וזה קדם, לא יקוץ.  רבי יוסי אומר, אף על פי שהבור קדם את האילן, לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו.

ב,יב  לא ייטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים, ואחד כל האילן.  היה גדר בינתיים זה סומך לגדר, וזה סומך לגדר.  היו שורשיו יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק שלושה טפחים, כדי שלא לעכב את המחרשה.  היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד, והעצים שלו.

ב,יג  אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו, קוצץ מלוא המרדע על גבי המחרשה.  החרוב והשקמה, כנגד המשקולת; בית השלהים ובית האילן, כנגד המשקולת.  אבא שאול אומר, כל אילן סרק כנגד המשקולת.

ב,יד  אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ, כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו; רבי יהודה אומר, טעון פשתן או זמורות.  רבי שמעון אומר, כל אילן כנגד המשקולת, מפני הטומאה.

 

מסכת בבא בתרא פרק ג

ג,א  חזקת בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות, ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין, ועבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתו, שלוש שנים מיום ליום; שדה הבעל חזקתה שלוש שנים, ואינה מיום ליום.

ג,ב  רבי ישמעאל אומר, שלושה חודשים בראשונה, ושלושה חודשים באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע שמונה עשר חודש.  רבי עקיבה אומר, חודש אחד בראשונה, חודש אחד באחרונה, ושנים עשר חודש [באמצע ארבעה עשר חודש.  אמר רבי ישמעאל], במה דברים אמורים, בשדה הלבן.  אבל בשדה האילן, כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קיצו הרי אלו שלוש שנים.

ג,ג  [ב] שלוש ארצות לחזקה יהודה, ועבר הירדן, והגליל.  היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה, עד שיהא עימו במדינה.  אמר רבי יהודה, לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא יחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת.

ג,ד  [ג] כל חזקה שאין עימה טענה, אינה חזקה.  אמר לו, מה את עושה בתוך שלי, שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה; שמכרת לי, שנתת לי במתנה הרי זו חזקה.  והבא משום ירושה, אינו צריך טענה.

ג,ה  האומנין והאריסין והאפיטרופין, אין להם חזקה.  אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאישה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב.  במה דברים אמורים, במחזיק; אבל בנותן מתנה, והאחים שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר, ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה.

ג,ו  [ד] שניים מעידים אותו שאכלה שלוש שנים, ונמצאו זוממין משלמין לו את הכול; שניים בראשונה, ושניים בשנייה, ושניים בשלישית משלשין ביניהן.  שלושה אחים, ואחד מצטרף עימהן הרי אלו שלוש עדייות, והן עדות אחת.

ג,ז  [ה] אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו שאין להם חזקה:  היה מעמיד בהמה בחצר, מעמיד תנור, וכיריים, וריחיים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר אינה חזקה; אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחיים, והכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה וגבוה שלושה הרי זו חזקה.

ג,ח  [ו] המרזב אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה; המזחילה, יש לה חזקה.  סולם המצרי, אין לו חזקה; ולצורי, יש לו חזקה.  חלון המצרית, אין לה חזקה; ולצורית, יש לה חזקה.  איזו היא חלון מצרית, כל שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה.  רבי יהודה אומר, אם יש לה מלבן אף על פי שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה, הרי זו חזקה.  זיז עד טפח יש לו חזקה, ויכול למחות; פחות מטפח אין לו חזקה, ואינו יכול למחות.

ג,ט  [ז] לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין.  לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר שותפין.  בנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר שותפין; אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו.

ג,י  לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון.  היה קטון, לא יעשנו גדול; אחד, לא יעשנו שניים.  אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון.  היה קטון, עושה אותו גדול; אחד, עושה אותו שניים.

ג,יא  [ח] אין עושין חלל תחת רשות הרבים, בורות שיחין ומערות.  רבי אליעזר מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת והיא טעונה אבנים.  אין מוציאין זיזין וכצוצריות לרשות הרבים, אלא אם רצה כונס בתוך שלו, ומוציא.  לקח חצר, ובה זיזין וכצוצריות הרי היא כחזקתה.

 

מסכת בבא בתרא פרק ד

ד,א  המוכר את הבית לא מכר את היציע, אף על פי שהיא פתוחה לתוכו, ולא את החדר שהוא לפנים ממנו, ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוהה עשרה טפחים.  רבי יהודה אומר, אם יש לו צורת פתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור.

ד,ב  לא את הבור ולא את החדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא.  צריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך.  מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך.  מכרן לאחר רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך.

ד,ג  המוכר את הבית מכר את הדלת, אבל לא את המפתח; מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המיטלטלת; מכר את האצטרובל, אבל לא את הקלת; מכר תנור וכיריים.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים.

ד,ד  המוכר את החצר מכר בתים, בורות, שיחים, ומערות; אבל לא את המיטלטלים.  בזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר לא את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה.  רבי אליעזר אומר, המוכר את החצר, לא מכר אלא אווירה של חצר.

ד,ה  המוכר את בית הבד מכר את הים, ואת הממל, ואת הבתולות; אבל לא מכר לא את הכדין, ולא את הגלגל, ולא את הקורה.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים.  רבי אליעזר אומר, המוכר את בית הבד, מכר את הקורה.

ד,ו  המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים, ולא את הספסלים, ולא את הווילאות.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר את המגורות של מים, ולא את האוצרות של עצים.

ד,ז  המוכר את העיר מכר בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות ושובכות, בית הבדים, ובית השלהים; אבל לא את המיטלטלין.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולם מכורים.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, המוכר את העיר, מכר את הסנטר.

ד,ח  המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת שקמה; [ט] אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה.

ד,ט  לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך, בין חרבים ובין שלמים.  וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך.  מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך.  מכרן לאחר רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך.  במה דברים אמורים, במוכר.  אבל בנותן מתנה, נתן את כולם.  האחים שחלקו זכו בשדה, זכו בכולם.  המחזיק בנכסי הגר החזיק כל שהוא, החזיק בכולם.  המקדיש את השדה, הקדיש את כולם; רבי שמעון אומר, המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה.

 

מסכת בבא בתרא פרק ה

ה,א  המוכר את הספינה מכר את התורן, ואת הנס, ואת העוגין, ואת כל המנהיגין אותה; אבל לא מכר לא את העבדים, ולא את המרצופין, ולא את האנתיקי.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.  מכר את הקרון, לא מכר את הפרדות; מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון.  מכר את הצמד, לא מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את הצמד.  רבי יהודה אומר, הדמים מודיעים.  כיצד:  אמר לו מכור לי צמדך במאתיים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתיים זוז.  וחכמים אומרין, אין הדמים ראיה.

ה,ב  המוכר את החמור, לא מכר את כליו; נחום המדי אומר, מכר את כליו.  רבי יהודה אומר, פעמים מכורים ופעמים שאינן מכורים.  כיצד:  היה החמור לפניו, וכליו עליו אמר לו מכור את חמורך זו, כליו מכורים; חמורך ההיא, אין כליו מכורים.

ה,ג  המוכר את החמור, מכר את הסיח; מכר את הפרה, לא מכר את בנה.  מכר אשפה, מכר את זבלה.  מכר בור, מכר מימיו.  מכר שובך, מכר יונים.  מכר כוורת, מכר דבורים.  הלוקח פירות שובך, מפריח בורך הראשונה.  פירות כוורת, נוטל שלושה נחילין ומסרס; חלות דבש, מניח שתי חלות.  זיתים לקוץ, מניח שתי גרופייות.

ה,ד  הקונה שני אילנות בתוך של חברו, הרי זה לא קנה קרקע; רבי מאיר אומר, קנה קרקע.  הגדילו, לא ישפה.  העולה מן הגזע, שלו; ומן השורשים, של בעל הבית.  ואם מתו, אין לו קרקע.  קנה שלושה, קנה קרקע; הגדילו, ישפה.  העולה מן השורשים, שלו.  ואם מתו, יש לו קרקע.

ה,ה  המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, לא מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.  אבל בבהמה דקה מכר את הראש, מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.

ה,ו  ארבע מידות במוכרין.  מכר לו חיטים יפות, ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו; רעות, ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו.  רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו.  שחממית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחממית, עצים של זיתים ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהם.

ה,ז  המוכר פירות לחברו משך ולא מדד, קנה; מדד ולא משך, לא קנה.  אם היה פיקח, שוכר את מקומן.  הלוקח פשתן מחברו הרי זה לא קנה, עד שיטלטלנו ממקום למקום.  ואם היה מחובר לקרקע תלש כל שהוא, קנה.

ה,ח  המוכר יין ושמן לחברו, והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המידה, למוכר; משנתמלאת המידה, ללוקח.  היה סרסור ביניהם, ונשברה החבית נשברה לסרסור.  וחייב להטיף שלוש טיפין; הרכינה ומיצת, הרי של מוכר.  החנווני חייב להטיף לו שלוש טיפין; רבי יהודה אומר, ערב שבת עם חשיכה, פטור.

ה,ט  השולח בנו אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, ושבר את הצלוחית, ואיבד את האיסר החנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו.  ומודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק, ומדד החנווני לתוכה החנווני פטור.

ה,י  הסיטון מקנח את מידותיו, אחד לשלושים יום; בעל הבית, אחד לשנים עשר חודש.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, חילוף הדברים.  החנווני מקנח את מידותיו, פעמיים בשבת, וממחה את משקלותיו, פעם אחת בשבת; קנה מאזניים, על כל משקל ומשקל.

ה,יא  אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בלח; אבל ביבש, אינו צריך.  וחייב להכריע לו טפח.  היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש.  מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה; בגסה, לא ימוד בדקה.  למחוק, לא יגדוש; לגדוש, לא ימחוק.

 

מסכת בבא בתרא פרק ו

ו,א  המוכר פירות לחברו ולא צמחו, אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, זירעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן.

ו,ב  המוכר פירות לחברו, הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה; תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות למאה; מרתף של יין, מקבל עליו עשר קוססות למאה; קנקנים בשרון, מקבל עליו עשר פוטסות למאה.

ו,ג  המוכר יין לחברו והחמיץ, אינו חייב באחריותו; ואם יודע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות.  ואם אמר לו יין מבוסם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת.  ישן, משל אשתקד; מיושן, משל שלוש שנים.

ו,ד  המוכר מקום לחברו לבנות לו בית, וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות לבנו, ובית אלמנות לבתו בונה ארבע אמות על שש, דברי רבי עקיבה; רבי ישמעאל אומר, רפת בקר היא זו.  והרוצה לעשות רפת בקר, בונה ארבע אמות על שש; בית קטן, שש על שמונה; גדול, שמונה על עשר; טרקלין, עשר על עשר:  רומו כחצי אורכו, וכחצי רוחבו; ראיה לדבר, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כבניין ההיכל.

ו,ה  מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס את בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ.  זה עושה לו פותחת, וזה עושה לו פותחת.

ו,ו  מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס לתוכה תגרין.  לא ייכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך.  נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה; ומכניס לתוכה תגרין.  ולא ייכנס ממנה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

ו,ז  מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו.  דרך היחיד, ארבע אמות; ודרך הרבים, שש עשרה אמה.  דרך המלך, אין לה שיעור; ודרך הקבר, אין לה שיעור.  והמעמד, דייני ציפורי אמרו, בית ארבעת קבין.

ו,ח  המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש; ופותח לתוכה שמונה כוכין שלושה מכאן, ושלושה מכאן, ושניים מכנגדן.  והכוכין אורכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורוחבן שישה.  רבי שמעון אומר, עושה תוכה של מערה שש על שמונה; ופותח לתוכה שלושה עשר כוך ארבעה מכאן, וארבעה מכאן, ושלושה מכנגדן, ושניים אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל.  ועושה חצר על פתח המערה שש על שש, כמלוא מיטה וקובריה; ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מכאן ואחת מכאן.  רבי שמעון אומר, ארבע לארבע רוחותיה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול לפי הסלע.

 

מסכת בבא בתרא פרק ז

ז,א  האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינן נמדדין עימה; פחות מכן, נמדדין עימה.  אם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עימה.

ז,ב  בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל פחת כל שהוא, ינכה; הותיר כל שהוא, יחזיר.  ואם אמר לו אם חסר אם יתר אפילו פחת רובע לסאה, או הותיר רובע לסאה הגיעו; יתר מכן, יעשה חשבון.  מה הוא מחזיר לו, מעות; ואם רצה, מחזיר לו קרקע.  ולמה אמרו מחזיר לו מעות:  כדי לייפות כוחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבה בית רובע מחזיר לו את הקרקע; ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר.

ז,ג  מידה בחבל, אם חסר אם יתר ביטל אם חסר אם יתר את מידה בחבל; אם חסר אם יתר, מידה בחבל ביטל מידה בחבל את אם חסר אם יתר, דברי בן ננס.  בסימניו ובמצריו פחות שתות, הגיעו; עד שתות, ינכה.

ז,ד  האומר לחברו חצי שדי אני מוכר לך משמין ביניהם, ונוטל חצי שדהו.  חצייה בדרום אני מוכר לך משמין ביניהם, ונוטל חצייה בדרום.  ומקבל עליו מקום גדר, וחריץ ובן חריץ.  וכמה הוא חריץ, שישה טפחים; ובן חריץ, שלושה.

 

מסכת בבא בתרא פרק ח

ח,א  יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין.  אלו נוחלין ומנחילין:  האב את הבנים, הבנים את האב, ואחים מן האב נוחלין ומנחילין.  האיש את אימו, והאיש את אשתו, ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין.  האישה את בנה, והאישה את בעלה, ואחי האם מנחילין ולא נוחלין.  האחים מן האם, לא נוחלין ולא מנחילין.

ח,ב  סדר הנחלות כך הוא, "איש כי ימות, ובן אין לו והעברתם את נחלתו, לבתו" (במדבר כז,ח):  הבן קודם לבת, כל יוצאי ירכו של בן קודם לבת; הבת קודמת לאחים, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים; האחים קודמין לאחי האב, כל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב.  זה הכלל כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין; והאב קודם כל יוצאי ירכו.

ח,ג  בנות צלופחד נטלו שלושה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר; ושהיה בכור, ונטל שני חלקים.

ח,ד  אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן נוטל פי שניים מנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים מנכסי האם; והבנות ניזונות מנכסי האב, ואינן ניזונות מנכסי האם.

ח,ה  האומר איש פלוני בני בכור, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על הכתוב שבתורה.  המחלק נכסיו לבניו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשווה להם את הבכור דבריו קיימין.  ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום; כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין.  האומר איש פלוני יירשני, במקום שיש בת, בתי תירשני, במקום שיש בן לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שהוא ראוי לו לירושה, דבריו קיימין; ועל מי שאינו ראוי לו לירושה, אין דבריו קיימין.  הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה, זכור לטוב.

ח,ו  האומר זה בני, נאמן.  וזה אחי, אינו נאמן; ייטול עימו בחלקו.  מת, יחזרו נכסים למקומן.  נפלו לו נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו עימו.  מי שמת, ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו הרי זו אינה כלום; זיכה בה לאחר בין מן היורשים ובין שאינו מן היורשים, דבריו קיימין.

ח,ז  הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אינו צריך.  הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן; הבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.  מכר האב, מכורין עד שימות; מכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב.  האב תולש, ומאכיל לכל מי שירצה; ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשין.

ח,ח  הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, ולא הקטנים ניזונין על הגדולים; אלא חולקין בשווה.  נשאו הגדולים, יישאו הקטנים; ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים, כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם:  אלא מה שנתן להן אביהן, נתן.

ח,ט  [ח] הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על ידי הגדולות; אלא חולקות בשווה.  נישאו גדולות, יישאו קטנות.  זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים, ואינן ניזונות על הבנות.

 

מסכת בבא בתרא פרק ט

ט,א  מי שמת, והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין, הבנים יירשו, והבנות ייזונו; נכסים מועטים הבנות ייזונו, והבנים ישאלו על הפתחים.  אדמון אומר, בשביל שאני זכר, הפסדתי; אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.

ט,ב  הניח בנים ובנות, וטומטום בזמן שהנכסים מרובין, הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות; נכסים מועטים, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים.  האומר אם ילדה אשתי זכר, ייטול מנה ילדה זכר, נוטל מנה.  ואם נקבה מאתיים ילדה נקבה, נוטלת מאתיים.  אם זכר מנה, ואם נקבה מאתיים ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה, והנקבה מאתיים.  ילדה טומטום, אינו נוטל; אם אמר כל מה שתלד אשתי ייטול, הרי זה נוטל.  ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכול.

ט,ג  הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע; אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן.  וכן האישה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע; אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה.

ט,ד  האחים והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע; חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו.  האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין; אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.

ט,ה  השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין נגבין; לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין.  שלח סבלונות מרובים, כדי שיבואו עימה לבית בעלה הרי אלו נגבין; סבלונות מועטין, כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין.

ט,ו  שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.  לא כתב בה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרין בריא היה צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא מחברו, עליו הראיה.

ט,ז  המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר, אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות, נקנין בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה.  אמרו לו, מעשה באימן של בני רוכל שהייתה חולה, ואמרה תינתן כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה; וקיימו את דבריה.  אמר להם, בני רוכל תקברם אימם.  וחכמים אומרין, בשבת, דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב; אבל לא בחול.  רבי יהושוע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול.  כיוצא בו, זכין לקטן, ואין זכין לגדול.  רבי יהושוע אומר, בקטן אמרו, קל וחומר בגדול.

ט,ח  נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל יורשיו, עליו ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעלי חוב יורשי האב אומרין, הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ויורשי הבן אומרין, האב מת ראשון ואחר כך מת הבן בית שמאי אומרין, יחלוקו; בית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן.

ט,ט  נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרין, האישה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל, יורשי האישה אומרין, הבעל מת ראשון ואחר כך מתה היא בית שמאי אומרין, יחלוקו; ובית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאים עימה בחזקת יורשי האב.

ט,י  נפל הבית עליו ועל אימו, אלו ואלו מודים שיחלוקו.  אמר רבי עקיבה, מודה אני בזה, שהנכסים בחזקתן; אמר לו בן עזאי, על החלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין.

 

מסכת בבא בתרא פרק י

י,א  גט פשוט, עדיו מתוכו; ומקושר, מאחוריו.  פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.

י,ב  גט פשוט, עדיו שניים; ומקושר, שלושה.  פשוט שכתוב בו עד אחד, ומקושר שכתבו בו שניים שניהם פסולים.  כתוב בו זוזין מאה דהימו סלעים עשרים, אין לו אלא עשרים; זוזין מאה דהימו סלעים תלתין, אין לו אלא מנה.  כסף זוזין דאינון, ונמחקו אין פחות משניים; כסף סלעים דאינון, ונמחקו אין פחות משניים; דרכונות דאינון, ונמחקו אין פחות משתיים.  כתוב בו מלמעלה מנה, ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים, ומלמטה מנה הכול הולך אחר התחתון; אם כן, למה כותבין את העליון שאם תימחק אות אחת מן התחתון, יילמד מן העליון.

י,ג  כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו; ושובר לאישה, אף על פי שאין בעלה עימה ובלבד שיהא מכירה.  והבעל נותן שכר.  כותבין שטר ללווה, אף על פי שאין המלווה עימו; אין כותבין למלווה, עד שיהא הלווה עימו.  והלווה נותן שכר.  כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין הלוקח עימו; ואין כותבין ללוקח, עד שיהא המוכר עימו.  והלוקח נותן שכר.

י,ד  אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין, אלא מדעת שניהם; והחתן נותן שכר.  אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות, אלא מדעת שניהם; והמקבל נותן שכר.  שטרי בירורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם; ושניהם נותנין שכר.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשניהם כותבין שניים לזה לעצמו, ולזה לעצמו.

י,ה  מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו אמר לו, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו את שטרו הגיע הזמן ולא נתן, רבי יוסי אומר, ייתן; ורבי יהודה אומר, לא ייתן.

י,ו  מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין, והם עושים לו קיום:  איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו.  מי שפרע מקצת חובו, רבי יהודה אומר, יחליף; רבי יוסי אומר, יכתוב שובר.  אמר רבי יהודה, נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים; אמר לו רבי יוסי, כך יפה לו, ולא יארע כוחו של זה.

י,ז  שני אחים, אחד עני ואחד עשיר הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר, השכר לאמצע; עשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני, קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד.  שניים שהיו בעיר, שם אחד יוסי בן שמעון ושם אחד יוסי בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב.  נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועים.  כיצד יעשו, ישלשו.  אם היו משולשין, יכתוב סימן.  אם היו מסומנין, יכתוב כוהן.  ואם היו שניהם כוהנים יכתוב דורות.  האומר לבנו, שטר בין שטרותיי פרוע, ואיני יודע איזה הוא שטרות כולם פרועים; נמצא לאחד שם שניים הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע.

י,ח  המלווה את חברו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב; אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם יש נכסים ללווה בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב.  כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל, הערב לאישה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה ידיר הניה:  שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו.

י,ט  [ח] המלווה את חברו בשטר, גובה מנכסים משועבדין; על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין.  הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין.  הערב שהוא יוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין.  מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר, גובה מנכסים בני חורין.  אמר לו בן ננס, אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין.  אמר לו, למה.  אמר לו, הרי החונק את אחד בשוק.  אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור, שלא על אמנתו הלווהו.  איזה הוא ערב שהוא חייב:  אמר לו הלווהו, ואני נותן לך חייב, שכן על אמנתו הלווהו.  אמר רבי ישמעאל, הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע.  והרוצה לעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס.

 

---

 

מסכת סנהדרין פרק א

א,א  דיני ממונות, בשלושה; גזילות וחבלות, בשלושה.  נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלושה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא שם רע בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות.

א,ב  מכות, בשלושה.  עיבור החודש, בשלושה; עיבור השנה, בשלושה, דברי רבי מאיר.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלושה מתחילין, בחמישה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה; ואם גמרו בשלושה, מעוברת.

א,ג  סמיכת זקנים ועריפת העגלה, בשלושה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בחמישה.  חליצה ומיאונין, בשלושה.  ההקדשות, בשלושה.  נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלושה.  הערכים המיטלטלים, בשלושה; רבי יהודה אומר, ואחד מהן כוהן.  ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

א,ד  דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  והרובע והנרבע, בעשרים ושלושה שנאמר "והרגת את האישה, ואת הבהמה" (ויקרא כ,טז), ואומר "ואת הבהמה, תהרוגו" (ויקרא כ,טו).  שור הנסקל, בעשרים ושלושה שנאמר "השור, ייסקל, וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), כמיתת הבעלים כן מיתת השור.  הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש מיתתן בעשרים ושלושה; רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן, זכה; רבי עקיבה אומר, מיתתן בעשרים ושלושה.

א,ה  אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין עיר הנידחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלוש עיר הנידחת, אבל עושין אחת או שתיים.

א,ו  סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה.  מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד:  שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד; רבי יהודה אומר, שבעים.  ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלושה:  שנאמר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים.  ומניין לעדה שהיא עשרה שנאמר "עד מתיי, לעדה הרעה" (במדבר יד,כז), יצאו יהושוע וכלב.  ומניין להביא עוד שלושה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב):  שומע אני שאומר היה עימהם לטובה, אם כן למה נאמר "אחרי רבים להטות" (שם) לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה; הטותך לטובה על פי אחד, ולרעה על פי שניים.  אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד הרי עשרים ושלושה.  וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים; רבי נחמיה אומר, מאתיים ושלושים, כדי שרי עשרות.

 

מסכת סנהדרין פרק ב

ב,א  כוהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה.  מת לו מת אינו יוצא אחר המיטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, ויוצא עימהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב).

ב,ב  כשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם; וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים.  וכשמברין אותו כל העם מסב על הארץ, והוא מסב על הספסל.

ב,ג  [ב] המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב.  אמרו לו, ואם רצה, אין שומעין לו.  ואין נושאין את אלמנתו; רבי יהודה אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדויד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב,ח).  [ג] מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה, יוצא שכן מצינו בדויד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר "והמלך דויד, הולך אחרי המיטה" (שמואל ב ג,לא).  אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס.  וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.

ב,ד  ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד.  ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור.  וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.

ב,ה  "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו.  רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל.  "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), אלא כדי מרכבתו.  "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז,יז), אלא כדי שייתן לאפסוניה.  וכותב לו ספר תורה לשמו.  יוצא למלחמה, והוא עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והיא כנגדו:  שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).

ב,ו  [ה] אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), שתהא אימתו עליך.

 

מסכת סנהדרין פרק ג

ג,א  דיני ממונות, בשלושה.  זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שני דיינין בוררין להן עוד אחד.  זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא ראיה שהן קרובים או פסולים; אבל אם היו כשרים, או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן.  זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין; אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלם.

ג,ב  אמר לו נאמן עליי אבא, נאמן עליי אביך, נאמנין עליי שלושה רועי בקר רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.  היה חייב לו חברו שבועה אמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול הוא לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.

ג,ג  אלו הן הפסולין המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.  אמר רבי שמעון, מתחילה לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית; משרבו האנסין, חזרו לקרותם סוחרי שביעית.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו אומנות אלא היא; אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה כשר.

ג,ד  אלו הן הקרובין אחיו, ואחי אביו, ואחי אימו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אימו, ובעל אימו, וחמיו, ואגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו.  אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבה; אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו.  וכל הראוי לו לירושה, וכל הקרוב לו באותה שעה; היה קרוב, ונתרחק כשר.  רבי יהודה אומר, אפילו מתה בתו, ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב.

ג,ה  האוהב והשונא:  איזה הוא האוהב, זה שושבינו; והשונא, כל שלא דיבר עימו שלושת ימים באיבה.  אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.

ג,ו  כיצד בודקין את העדים:  היו מכניסין אותם, ומאיימין עליהם, ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן; ואומרין לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.  אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום:  עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו מאתיים זוז.  היו מכניסין את השני, ובודקין; נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר.  שניים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב זכאי; שניים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי חייב.  אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, אפילו שניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין.

ג,ז  גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם; הגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.  ומניין לכשייצא, לא יאמר אני הוא המזכה וחבריי מחייבין, אבל מה אעשה, ורבו עליי חבריי על זה נאמר "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג).  [ח] כל זמן שהוא מביא ראיה, הוא סותר את הדין.  אמרו לו, כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלושים יום הביא בתוך שלושים יום, סותר; לאחר שלושים יום, אינו סותר.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, ולא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.

ג,ח  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים, ומצא ראיה הרי זו אינה כלום.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, לא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים; לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה.  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה ראה שהוא מתחייב, ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך פונדתו הרי זו אינה כלום.

 

מסכת סנהדרין פרק ד

ד,א  אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בדרישה ובחקירה שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד,כב).  מה בין דיני ממונות לדיני נפשות:  דיני ממונות, בשלושה; דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  דיני ממונות, פותחין בין לזכות בין לחובה; ובדיני נפשות, פותחין לזכות ואין פותחין לחובה.  דיני ממונות, מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מטין על פי אחד לזכות ועל פי שניים לחובה.  דיני ממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.  דיני ממונות, הכול מלמדין זכות וחובה; דיני נפשות, הכול מלמדין זכות ואין הכול מלמדין חובה.  דיני ממונות, מלמד חובה מלמד זכות ומלמד זכות מלמד חובה; ודיני נפשות, המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.  דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה; ודיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום.  דיני ממונות, גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה לפיכך אין דנין לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב.

ד,ב  דיני ממונות הטהרות והטמאות, מתחילין מן הגדול; ודיני נפשות, מתחילין מן הצד.  הכול כשרים לדון דיני ממונות; ואין הכול כשרים לדון דיני נפשות אלא כוהנים, ולויים, וישראל המשיאין לכהונה.

ד,ג  סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה; ושני סופרי דיינין עומדין לפניהם, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין.  רבי יהודה אומר, שלושה היו אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין.

ד,ד  ושלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו.  צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה; ובוררין להן עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשלישית.  לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.

ד,ה  כיצד מאיימין על עדי נפשות:  היו מכניסין אותן, ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא שאין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.  היו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות.  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; ודיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין, שנאמר "קול דמי אחיך, צועקים אליי מן האדמה" (בראשית ד,י), אינו אומר קול דם אחיך אלא "דמי אחיך", דמו ודם זרעייותיו.  דבר אחר, "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.  לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.  ומפני שלום הברייות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך.  ושלא יאמרו המינים, רשייות הרבה בשמיים.  להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.  לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם.  שמא תאמרו, מה לנו ולצרה הזאת, והלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע; אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א).  או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמיו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י).

 

מסכת סנהדרין פרק ה

ה,א  היו בודקין אותם בשבע חקירות באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, וכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, ובאיזה מקום; רבי יוסי אומר באיזה יום, ובאיזו שעה, באיזה מקום.  מכירין אתם אותו, התריתם בו; העובד עבודה זרה את מה עבד, ובמה עבד.

ה,ב  כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח.  מעשה שבדק בן זכאי, בעוקצי תאנים.  מה בין חקירות לבדיקות:  אלא שבחקירות אמר אחד איני יודע, עדותן בטילה; ובבדיקות אחד אומר איני יודע, אפילו שניים אומרין אין אנו יודעים עדותן קיימת.  אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה.

ה,ג  אחד אומר בשניים בחודש, ואחד אומר בשלושה עדותן קיימת:  שזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע.  אחד אומר בשלושה בחודש, ואחד אומר בחמישה עדותן בטילה.  אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלוש עדותן קיימת.  אחד אומר בשלוש, ואחד אומר בחמש עדותן בטילה; רבי יהודה אומר, קיימת.  אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע עדותן בטילה:  שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב.

ה,ד  היו מכניסין את השני, ובודקין אותו; נמצאו דבריהם מכוונין, פותחים בזכות.  אמר אחד מן העדים, יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו.  אמר אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו זכות מעלין ומושיבין אותו עימהם, ולא היה יורד משם כל היום; ואם יש ממש בדבריו, שומעין לו.  אפילו אמר, יש לי ללמד לעצמי זכות שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו.

ה,ה  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין.  המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי.  המלמד חובה, מלמד זכות; אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה.  ואם טעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותם.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו, עומדין על המניין:  שנים עשר מזכין, ואחד עשר מחייבין זכאי.  שנים עשר מחייבין, ואחד עשר מזכין, אפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע, ואפילו עשרים ושניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין; עד כמה הם מוסיפים, שניים שניים עד שבעים ואחד.  שלושים ושישה מזכין, ושלושים וחמישה מחייבין זכאי.  שלושים ושישה מחייבין, ושלושים וחמישה מזכין דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.

 

מסכת סנהדרין פרק ו

ו,א  נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד).  אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו.  אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים:  ובלבד, שיהא ממש בדבריו.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל.  והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.

ו,ב  רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה שכן דרך כל המומתים מתוודים:  שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר:  אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ).  ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה) היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא.  אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.

ו,ג  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו.  האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.

ו,ד  בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.  אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

ו,ה  כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.  האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית.  אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

ו,ו  כיצד תולין אותו:  היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו.  רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין.  ומתירין אותו מיד; ואם לן עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג).  כלומר, מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו,ז  [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת קל אני מראשי, קל אני מזרועי.  אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.  ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו.  ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.

ו,ח  [ו] נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום.  והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.  ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.

 

מסכת סנהדרין פרק ז

ז,א  ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה, שריפה, הרג, וחנק; רבי שמעון אומר, שריפה, סקילה, חנק, והרג.  זו מצות הנסקלין.

ז,ב  מצות הנשרפים:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו; ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי יהודה, אף הוא אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה; אלא פותחין את פיו בצבת על כורחו, שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מעשה בבת כוהן שזינת, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

ז,ג  מצות הנהרגין:  היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה.  רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס.  אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.  מצות הנחנקין:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.

ז,ד  אלו הן הנסקלין הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, ויידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.  הבא על האם חייב עליה משום האם, ומשום אשת אב; רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד.  הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש:  בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש:  בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה.  אם אדם חטא, בהמה מה חטאת אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל; דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.

ז,ה  המגדף אינו חייב, עד שיפרש את השם.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.  נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבהם ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש; והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין.  והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.

ז,ו  העובד עבודה זרה אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה, והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה.  אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרביץ, והמרחיץ, והסך, והמלביש והמנעיל עובר בלא תעשה.  הנודר בשמו, והמקיים בשמו עובר בלא תעשה.  הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו; והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

ז,ז  הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך, ויעביר באש.  מסר למולך, ולא העביר באש, העביר באש, ולא מסר למולך אינו חייב:  עד שימסור למולך, ויעביר באש.  ובעל אוב, זה פיתום המדבר משחייו; ויידעוני, המדבר בפיו:  הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה.

ז,ח  המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.  והמקלל אביו ואימו אינו חייב, עד שיקללם בשם; קללם בכינוי רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

ז,ט  הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה, מאורסה, בבית אביה; באו עליה שניים הראשון בסקילה, והשני בחנק.

ז,י  המסית, זה הדיוט המסית את ההדיוט:  אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.  כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן חוץ מזו.  אמר לשניים והן עדיו מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  אמר לאחד, הוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך.  אם היה ערום, אינו יכול לדבר בפניהם; אלא מכמינן לאחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו, והלה אומר לו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים, ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים.  אם חזר בו, מוטב; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה.  המדיח זה האומר, נלך ונעבוד עבודה זרה.

ז,יא  המכשף העושה מעשה, ולא האוחז את העיניים.  רבי עקיבה אומר משום רבי יהושוע, שניים לוקטין קישואים אחד לוקט ופטור, ואחד לוקט וחייב; העושה מעשה חייב, והאוחז את העיניים פטור.

 

מסכת סנהדרין פרק ח

ח,א  בן סורר ומורה, מאימתיי נעשה בן סורר ומורה:  משהביא שתי שערות, עד שיקיף זקן התחתון אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה שנאמר "כי יהיה לאיש, בן" (דברים כא,יח) ולא בת, "בן" ולא איש.  הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות.

ח,ב  מאימתיי הוא חייב:  משיאכל טרמיטר בשר, וישתה חצי לוג יין באיטלקי; רבי יוסי אומר, מנה בשר, ולוג יין.  אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיאכל בשר, וישתה יין שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא,כ).  אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "אל תהי, בסובאי יין בזוללי בשר, למו" (משלי כג,כ).

ח,ג  גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו, ומשל אימו.

ח,ד  היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה.  רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה.  היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חירש אינו נעשה בן סורר ומורה:  שנאמר "ותפשו בו" (דברים כא,יט), ולא גידמין; "והוציאו אותו" (שם), ולא חיגרין; "ואמרו" (דברים כא,כ), ולא אילמין; "בננו זה" (שם), ולא סומין; "איננו שומע, בקולנו" (שם), ולא חירשים.  מתרים בו בפני שלושה, ומלקין אותו.  חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלושה; ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים שנאמר "בננו זה", זה הוא שלקה בפניכם.  ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור; אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב.

ח,ה  בן סורר ומורה, יידון על שם סופו ימות זכאי, ואל ימות חייב:  שמיתתן של רשעים הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם.  יין ושינה לרשעים הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם.  פיזור לרשעים הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם.  כינוס לרשעים רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים הניה להם, והניה לעולם.  שקט לרשעים רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים הניה להם, והניה לעולם.

ח,ו  הבא במחתרת, יידון על שם סופו.  היה בא במחתרת, ושבר את החבית אם יש לו דמים, חייב; ואם אין לו דמים, פטור.

ח,ז  אלו שמצילין אותן בנפשן הרודף את חברו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה.  אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה אין מצילין אותם בנפשן.

 

מסכת סנהדרין פרק ט

ט,א  אלו הן הנשרפין הבא על אישה ובתה, ובת כוהן; ויש בכלל אישה ובתה בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.  אלו הן הנהרגין רוצח, ואנשי עיר הנידחת.  רוצח שהכה את ריעהו, בין באבן בין באגרוף, כבש עליו בתוך המים או בתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת חייב; דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול הוא לעלות משם ומת פטור.  שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש פטור.  השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.  המכה את חברו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מכן הכביד ומת רבי נחמיה פוטר; וחכמים מחייבין, שרגליים לדבר.

ט,ב  נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג בן קיימה פטור.  נתכוון להכותו על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, ומת, נתכוון להכותו על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, ומת, נתכוון להרוג את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת פטור.  אבל נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, ומת, נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת חייב.  רבי שמעון אומר, אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה פטור.

ט,ג  רוצח שנתערב באחרים, כולם פטורים; רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכיפה.  כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, יידונו בקלה:  הנסקלין בנשרפין רבי שמעון אומר, יידונו בסקילה, שהשריפה חמורה; וחכמים אומרין, יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה.  אמר להם רבי שמעון, אילו לא הייתה שריפה חמורה, לא נתנה לבת כוהן שזינת.  אמרו לו, אילו לא הייתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.  הנהרגין בנחנקין רבי שמעון אומר, בסיף; וחכמים אומרין, בחנק.

ט,ד  מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, יידון בחמורה.  עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, יידון בחמורה; רבי יוסי אומר, יידון בזיקה הראשונה שבאת עליו.

ט,ה  מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו נבקעת.  ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ.

ט,ו  הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן.  כוהן ששימש בטומאה אין אחיו הכוהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומוציאין את מוחו בגזרין.  זר ששימש במקדש רבי עקיבה אומר, בחנק; וחכמים אומרין, בידי שמיים.

 

מסכת סנהדרין פרק י

י,א  כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא).  ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס.  רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואמר "כל המחלה אשר שמתי במצריים, לא אשים עליך" (שמות טו,כו).  אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותותיו.

י,ב  שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא:  שלושה מלכים ירובעם, ואחאב, ומנשה.  ורבי יהודה אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "ויתפלל אליו, וייעתר לו וישמע תחינתו, וישיבהו ירושלים, למלכותו" (דברי הימים ב לג,יג).  אמרו לו, למלכותו השיבו, ולא השיבו לחיי העולם הבא.  ארבעה הדיוטות בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגיחזי.

י,ג  דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואינן עומדין בדין, שנאמר "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו,ג).  אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדים הם בדין.  רבי נחמיה אומר, אלו ואלו אינן עומדין בדין, שנאמר "על כן, לא יקומו רשעים . . ." (תהילים א,ה):  "לא יקומו רשעים במשפט" (שם), זה דור המבול; "וחטאים, בעדת צדיקים" (שם), אלו אנשי סדום.  אמרו לו, בעדת צדיקים אין עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים.  דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר "במדבר הזה ייתמו, ושם ימותו" (במדבר יד,לה), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "אספו לי, חסידיי כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).  עדת קורח אינה עתידה לעלות, שנאמר "ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז,לג), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "ה', ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל" (שמואל א ב,ו).  עשרת השבטים אינן עתידים לחזור, שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת, כיום הזה" (דברים כט,כז):  מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי רבי עקיבה.  רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שהיא אפילה להם, עתידה לאור להם.

י,ד  אנשי עיר הנידחת, "יצאו אנשים בני בלייעל, מקרבך, וידיחו את יושבי עירם, לאמור" (דברים יג,יד) הא אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים.  הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה הרי אלו כיחידים.  צריכין שני עדים והתראה, לכל אחד ואחד.  זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט; והמרובים בסיף, לפיכך ממונם אבד.

י,ה  "הכה תכה, את יושבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג,טז) החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אלו מצילין אותם.  "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה, לפי חרב" (שם) מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדים, ובחוצה לה פליטין; ושל רשעים בין מתוכה בין בחוצה לה, אובדין.

י,ו  "ואת כל שללה, תקבוץ אל תוך רחובה" (דברים יג,יז).  אם אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה:  שנאמר "אל תוך רחובה".  "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם) "שללה", ולא שלל שמיים; מכאן אמרו, ההקדשות שתוכה ייפדו, ותרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש ייגנזו.  "כליל, לה' אלוהיך" (שם) אמר רבי שמעון, אם עושה אתה דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפניי.  "והייתה תל עולם, לא תיבנה עוד" (שם) לא תעשה אפילו גינות ופרדסים, דברי רבי יוסי הגלילי; ורבי עקיבה אומר, "לא תיבנה עוד", לכמות שהייתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גינות ופרדסים.  "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח) כל זמן שרשעים בעולם, חרון אף בעולם; אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם.

 

מסכת סנהדרין פרק יא

יא,א  אלו הן הנחנקין המכה אביו ואימו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כוהן ובועלה.  המכה אביו ואימו אינו חייב, עד שיעשה בהם חבורה.  זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה, חייב; והמכה לאחר מיתה, פטור.  וגונב נפש מישראל אינו חייב, עד שיכניסנו לרשותו; רבי יהודה אומר, וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו, ומכרו" (דברים כד,ז).  הגונב את בנו רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.  גנב מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

יא,ב  זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע" (דברים יז,ח).  שלושה בתי דינין היו שם אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית.  באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר "מן המקום ההוא, אשר יבחר ה'" (דברים יז,י).  חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד פטור; ואם הורה לעשות, חייב שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכוהן . . ." (דברים יז,יב), אינו חייב עד שיורה לעשות.  תלמיד שהורה לעשות, פטור נמצא חומרו קולו.

יא,ג  חומר בדברי סופרים מדברי תורה:  האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה פטור; חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים חייב.

יא,ד  אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה; אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל שנאמר "וכל העם, ישמעו וייראו" (דברים יז,יג), דברי רבי עקיבה.  רבי יהודה אומר, אין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות, איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין.

יא,ה  ונביא השקר המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו.  אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמיים, שנאמר "אנוכי, אדרוש מעימו" (דברים יח,יט).

יא,ו  המתנבא בשם עבודה זרה ואומר, כך אמרה עבודה זרה אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.  הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה הבא עליה, הרי זה בחנק.  וזוממי בת כוהן ובועלה הא כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כוהן ובועלה.

 

---

 

מסכת מכות פרק א

א,א  כיצד העדים נעשין זוממין:  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות אין אומרין יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והלוא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה, יירשנה בעלה.

א,ב  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלושים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומרין כמה אדם רוצה ליתן ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.  [ב] מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו מאתיים זוז נמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות, מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, כל המשלם אינו לוקה.

א,ג  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב מלקות ארבעים נמצאו זוממין, לוקין שמונים:  משום "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב), ומשום "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אין לוקין אלא ארבעים.  משלשין בממון, ואין משלשין במכות.  כיצד:  העידוהו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז נמצאו זוממין, משלשין ביניהן; העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים נמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

א,ד  אין העדים נעשין זוממין, עד שיזימו את עצמן.  כיצד:  אמרו מעידים אנו את איש פלוני, שהרג את הנפש אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי הנהרג או ההורג היה עימנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין; אבל אם אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי אתם הייתם עימנו באותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהן.

א,ה  באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום אפילו מאה, כולם ייהרגו; רבי יהודה אומר, איסטסיס היא זו, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.

א,ו  אין העדים הזוממין נהרגין, עד שייגמר הדין שהרי הצדוקיים אומרין, עד שייהרג, שנאמר "נפש, תחת נפש" (שמות כא,כג).  אמרו להם חכמים, והרי כבר נאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים.  אם כן למה נאמר "נפש, תחת נפש", יכול משעה שקיבלו עדותן ייהרגו:  תלמוד לומר, "נפש, תחת נפש" הא אינן נהרגין, עד שייגמר הדין.

א,ז  "על פי שניים עדים, או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז,ו) אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב "בשלושה":  אלא להקיש שלושה לשניים מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים מזימין את השלושה.  מניין אפילו הן מאה תלמוד לומר, "עדים".  רבי שמעון אומר, מה שניים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין אף השלושה אינן נהרגין, עד שיהו שלושתם זוממין.  מניין אפילו מאה תלמוד לומר, "עדים".  רבי עקיבה אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.  אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

א,ח  מה השניים נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה אף השלושה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה.  מניין אפילו מאה תלמוד לומר, "עדים" (דברים יז,ו).  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בדיני נפשות; אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.  רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בזמן שהתרו בהן; אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחים שראו כאחת שהרג את הנפש.

א,ט  היו שניים רואין אותו מחלון זו, ושניים רואין אותו מחלון זו, ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו עדות אחת; ואם לאו, הרי אלו שתי עדייות.  לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין, והשנייה פטורה.  רבי יוסי אומר, לעולם אינו נהרג, עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו); דבר אחר, "על פי שניים עדים" שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

א,י  מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני בית דין אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני, שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו הרי זה ייהרג.

א,יא  סנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת חבלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.  רבי טרפון ורבי עקיבה אומרים, אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג בה אדם לעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבים שופכי דמים בישראל.

 

מסכת מכות פרק ב

ב,א  אלו הן הגולין:  ההורג נפש בשגגה.  היה מעגל במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו הרי זה גולה.  אבל אם היה מושך במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית, ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה.  זה הכלל כל שדרך הורדתו, גולה; ושלא כדרך הורדתו, אינו גולה.  נשמט הברזל מקנתו, והרג רבי אומר, אינו גולה; וחכמים אומרין, גולה.  מן העץ המתבקע רבי אומר, גולה; וחכמים אומרין, אינו גולה.

ב,ב  הזורק את האבן לרשות הרבים, והרג הרי זה גולה; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם משיצאת האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקיבלה הרי זה פטור.  זרק את האבן לתוך חצרו אם יש רשות לניזק להיכנס לשם, גולה; ואם לאו, אינו גולה:  שנאמר "ואשר יבוא את ריעהו ביער" (דברים יט,ה) מה היער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, יצאת חצר בעל הבית שאין רשות לניזק להיכנס לשם.  אבא שאול אומר, מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה בתלמידו, ושלוח בית דין.

ב,ג  האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב.  והכול גולין על ידי ישראל; וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב.  גר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.  הסומא אינו גולה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, גולה.  השונא אינו גולה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שונא נהרג, מפני שהוא כמועד.  רבי שמעון אומר, יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה כל שהוא יכול לומר לדעת הרג, אינו גולה; ושלא לדעת הרג, הרי זה גולה.

ב,ד  לאיכן גולין:  לערי מקלט לשלוש שבעבר הירדן ולשלוש שבארץ כנען, שנאמר "את שלוש הערים, תיתנו מעבר לירדן, ואת שלוש הערים, תיתנו בארץ כנען:  ערי מקלט, תהיינה" (במדבר לה,יד).  עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל, לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות שנאמר "שש ערי מקלט, תהיינה לכם" (במדבר לה,יג), עד שיהו ששתן קולטות כאחת.

ב,ה  מכוונות היו להן דרכים מזו לזו, שנאמר "תכין לך, הדרך, ושילשת את גבול ארצך" (דברים יט,ג).  מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו; רבי מאיר אומר, הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).

ב,ו  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט; ובית דין שולחין, ומביאין אותם משם.  מי שנתחייב מיתה, הרגוהו; ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו.  ושנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה, אל עיר מקלטו אשר נס שמה; וישב בה, עד מות הכוהן הגדול, אשר משח אותו, בשמן הקודש" (במדבר לה,כה).  אחד משוח בשמן המשחה, ואחד מרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו; רבי יהודה אומר, אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.  לפיכך אימותיהן של כוהנים, מספקות להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

ב,ז  [נגמר דינו, ומת כוהן גדול הרי זה אינו גולה; אם עד שלא נגמר דינו מת כוהן גדול, ומנו כוהן אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני.]  [ז] נגמר דינו בלא כוהן גדול, וההורג כוהן גדול, וכוהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם; ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות.  ואפילו כל ישראל צריכין לו, אפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם:  שנאמר "שמה" (במדבר לה,כה) שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.  כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.  רוצח שיצא חוץ לתחום, ומצאו גואל הדם רבי יוסי הגלילי אומר, מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבה אומר, רשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו.  אילן שהוא עומד בתוך התחום, ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום, ונופו נוטה לתוך התחום הכול הולך אחר הנוף.  הרג באותה העיר, גולה משכונה לשכונה; ובן לוי, גולה מעיר לעיר.

ב,ח  רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי אותה העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).  מעלות היו שכר ללויים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, לא היו מעלות להם שכר.  וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לא היה חוזר לשררה שהיה בה.

 

מסכת מכות פרק ג

ג,א  אלו הן הלוקין הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט.  אלמנה וגרושה, חייבין עליהן משם שני שמות; גרושה וחלוצה, אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.

ג,ב  הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, וטמא, והשוחט ומעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים.  אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.  כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרין כזית.  אמר להם רבי שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא, שהוא חייב.  אמרו לו, מפני שהיא כברייתה.  אמר להם, אף חיטה אחת כברייתה.

ג,ג  האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן, קודשי קודשים חוץ לקלעים, קודשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים.  אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא אינו לוקה.

ג,ד  הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח ואינו לוקה.  זה הכלל כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.

ג,ה  הקורח קורחה בראשו, המקיף פיאת ראשו, והמשחית פיאת זקנו, השורט שריטה אחת על מת חייב.  שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת.  וחייב על הראש שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן; ועל הזקן חמישה, שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן.  רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת.  ואינו חייב עד שייטלנו בתער; רבי אלעזר אומר, לקטו במלקטת או ברהיטני, חייב.

ג,ו  הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב אינו חייב:  עד שיכתוב; ויקעקע בדיו, ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם.  רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב את השם, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם:  אני, ה'" (ויקרא יט,כח).

ג,ז  נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה חייב על כל אחת ואחת.

ג,ח  היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת.  היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת.

ג,ט  היה לבוש בכלאיים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת.

ג,י  [ט] יש חורש תלם אחד, וחייב עליו שמונה לאוין החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, כלאיים, בכרם, שביעית, ויום טוב, נזיר, וכוהן אבית הטומאה.  חנניה בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאיים.  אמרו לו, אינו השם.  אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.

ג,יא  [י] כמה מלקין אותו:  ארבעים חסר אחת שנאמר "במספר.  ארבעים" (דברים כה,ב-ג), מניין שהוא סמוך לארבעים.  רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות; איכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.

ג,יב  [יא] אין אומדין אותו, אלא מכות הראויות להשתלש.  אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת אמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים פטור.  עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור; ואם לאו לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

ג,יג  [יב] כיצד מלקין אותו:  כופת שתי ידיו לעמוד, הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו, נקרעו, ואם נפרמו, נפרמו עד שהוא מגלה את ליבו.  והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליה; ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה.

ג,יד  [יג] ידה טפח, רוחבה טפח, מגעת עד פי כרסו.  ומכה אותו אותו שליש מלפניו, ושתי ידות מאחריו.  אינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" (דברים כה,ב).  והמכה מכה באחת ידו, בכל כוחו.

ג,טו  [יד] הקורא קורא "אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת, הכתובים, בספר הזה:  ליראה את השם הנכבד והנורא, הזה . . . והפלא ה' . . ." (דברים כח,נח-נט); וחוזר לתחילת המקרא.  ואם מת תחת ידו, פטור; הוסיף לו רצועה אחת, ומת הרי זה גולה על ידו.  נתקלקל בין בראי, ובין במים פטור; רבי יהודה אומר, האיש בראי, והאישה במים.

ג,טז  [טו] כל חייבי כרתות שלקו, נפטרו מידי כרתן:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג) משלקה, הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.  אמר רבי חנניה בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה; העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו.  רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד שנאמר "ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), ואומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה).  הא, כל היושב, ולא עבר עבירה נותנין לו שכר, כעושה מצוה.  רבי שמעון ברבי אומר, והרי הוא אומר "רק חזק, לבלתי אכול הדם . . ." (דברים יב,כג); ומה אם הדם שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו, ולדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות.

ג,יז  [טז] רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל; לפיכך הרבה להן תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).

 

---

 

מסכת שבועות פרק א

א,א  שבועות שתיים, שהן ארבע; ידיעות הטומאה שתיים, שהן ארבע; יציאות השבת שתיים, שהן ארבע; מראות נגעים שניים, שהן ארבעה.

א,ב  כל שיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים הרי זה בעולה ויורד.  אם יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף השעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה:  עד שתיוודע לו, ויביא בעולה ויורד.

א,ג  אין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף השעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר:  שנאמר "מלבד חטאת הכיפורים" (במדבר כט,יא) על שזה מכפר, זה מכפר.  מה הפנימי, אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החיצון, אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.

א,ד  על שאין בה ידיעה לא בתחילה, ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין, דברי רבי יהודה.  רבי שמעון אומר, שעירי רגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חודשים; ועל מה שעירי ראשי חודשים מכפרין, על טהור שאכל טמא.  רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שווה על טומאת מקדש וקודשיו:  שהיה רבי שמעון אומר, שעירי ראשי חודשים מכפרין על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף.  אמרו לו, מה הן שיקרבו זה בזה.  אמר להן, יקרבו.  אמרו לו, הואיל ואין כפרתן שווה, היאך הן קרבין.  אמר להן, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקודשיו.

א,ה  רבי שמעון בן יהודה אומר משמו, שעירי ראשי חודשים מכפרין על הטהור שאכל טמא; מוסיף עליהם של רגלים, שהן מכפרין על הטהור שאכל טמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; מוסיף עליהן של יום הכיפורים, שהוא מכפר על טהור שאכל טמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.  אמרו לו, אומר היה שיקרבו זה בזה.  אמר להן, הין.  אמרו לו, אם כן יהיו של יום הכיפורים קרבין בראשי חודשים, אבל היאך של ראשי חודשים קרבין ביום הכיפורים לכפר כפרה שאינה שלהם.  אמר להם, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקודשיו.

א,ו  ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר; ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כרתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר.

א,ז  אחד ישראל, ואחד כוהנים, ואחד כוהן משיח.  ומה בין ישראל לכוהנים לבין כוהן משיח:  אלא שדם הפר מכפר על הכוהנים, על טומאת מקדש וקודשיו.  רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על כל ישראל, כך דם הפר מכפר על הכוהנים; כשם שווידוייו של שעיר המשתלח, מכפר על ישראל כך וידוייו של פר, מכפר על הכוהנים.

 

מסכת שבועות פרק ב

ב,א  ידיעות הטומאה שתיים, שהן ארבע:  נטמא וידע, נעלמה ממנו טומאה וזכור לקודש, נעלם ממנו קודש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה אכל את הקודש ולא ידע, משאכל ידע הרי זה בעולה ויורד.  נטמא וידע, נעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע, משיצא ידע הרי זה בעולה ויורד.

ב,ב  אחד הנכנס לעזרה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת.  כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם, אין חייבין עליו.

ב,ג  נטמא בעזרה, ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה השתחווה או ששהה כדי השתחוויה, ובא לו בארוכה חייב; בקצרה, פטור.  זו היא מצות עשה שבמקדש, שאין חייבין עליה.

ב,ד  איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה:  היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי פירש מיד, חייב:  שיציאתו הניה לו כביאתו.

ב,ה  רבי אליעזר אומר, "השרץ . . . ונעלם ממנו" (ראה ויקרא ה,ב) על העלם השרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש.  רבי עקיבה אומר, "ונעלם ממנו, והוא טמא" (שם) על הטומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש.  רבי ישמעאל אומר, "ונעלם ממנו . . . ונעלם ממנו" (ויקרא ה,ב-ד), שתי פעמים לחייב על העלם הטומאה, ועל העלם המקדש.

 

מסכת שבועות פרק ג

ג,א  שבועות שתיים, שהן ארבע:  שבועה שאוכל, ושלא אוכל; שאכלתי, ושלא אכלתי.  שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא חייב, דברי רבי עקיבה.  אמרו לו לרבי עקיבה, איכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב.  אמר להן, איכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן.

ג,ב  שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה חייב שתיים.

ג,ג  [ב] שבועה שלא אוכל, ואכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין, ואכל חייב על כל אחת ואחת.

ג,ד  [ג] שבועה שלא אשתה, ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה חייב על כל אחד ואחד.

ג,ה  [ד] שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויים לשתייה פטור.  שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב; ורבי שמעון פוטר.  אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה.

ג,ו  [ה] אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש.  כיצד:  אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי רבי ישמעאל אומר, אינו חייב אלא לעתיד לבוא, שנאמר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד).  אמר לו רבי עקיבה, אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין.  אמר לו, מריבוי הכתוב.  אמר לו, אם ריבוי הכתוב לכך, ריבוי הכתוב לכך.

ג,ז  [ו] נשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל פטור; לקיים את המצוה, ולא קיים פטור.  שהיה בדין שיהא חייב, דברי רבי יהודה בן בתירה.  אמר רבי יהודה בן בתירה, מה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיניי, הרי הוא חייב עליה מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיניי, אינו דין שיהא חייב עליה.  אמרו לו, לא, אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כהין תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין, שאם נשבע לבטל ולא ביטל, פטור.

ג,ח  [ז] שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה אינו חייב אלא אחת.  זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד; שבועת שוא חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג,ט  [ח] איזו היא שבועת שוא:  נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש; נשבע על דבר שאי אפשר לו אמר אם לא ראיתי גמל פורח באוויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד; אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שלא נעידך; נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול את הלולב, ושלא להניח תפילין.  זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג,י  [ט] שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי, והשנייה שבועת שוא.  אכלה, עבר על שבועת שוא; לא אכלה, עבר על שבועת ביטוי.

ג,יא  [י] שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו; וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

ג,יב  [יא] שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו; וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.  אחת זו, ואחת זו המושבע מפי אחרים, חייב:  לא אכלתי היום, לא הנחתי תפילין היום משביעך אני, ואמר אמן חייב.

 

מסכת שבועות פרק ד

ד,א  שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים; ואינה נוהגת אלא בראויים להעיד, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו.  ומפי אחרים אינן חייבין, עד שיכפרו בו בבית דין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין, עד שיכפרו בו בבית דין.

ד,ב  וחייבין על זדון שבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה.  ומה הן חייבין על זדונה, קרבן עולה ויורד.

ד,ג  שבועת העדות כיצד:  אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם, ואמרו אמן הרי אלו חייבין.  השביע עליהם חמישה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו פטורין; כפרו, חייבין על כל אחת ואחת.  השביע עליהם חמישה פעמים בפני בית דין, וכפרו אין חייבין אלא אחת; אמר רבי שמעון, מה טעם, מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות.

ד,ד  כפרו שניהם כאחת, שניהם חייבין; זה אחר זה, הראשון חייב; כפר אחד, והודה אחד הכופר חייב.  היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה, ואחר כך כפרה השנייה שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהם.

ד,ה  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה חייבין על כל אחת ואחת.  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חיטים, ושעורים, וכוסמין שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטים, ושעורים, וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת.

ד,ו  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק, וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, שאנס איש פלוני ופיתה את בתי, שהכני בני, ושחבל בי חברי, ושהדליק את גדישי ביום הכיפורים הרי אלו חייבין.

ד,ז  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כוהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה, שאיני בן חלוצה, שאיש פלוני כוהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, שאנס איש פלוני ופיתה את בתו, שהכה את בני, ושחבל בי בני, ושהדליק את גדישי בשבת הרי אלו פטורין.

ד,ח  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפיקדון.

ד,ט  משביע אני עליכם, כשתדעון לי עדות, שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין, מפני שקדמה שבועה לעדות.

ד,י  עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני עליכם אם יודעים אתם לי עדות, שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין, עד שיהא מתכוון להם.

ד,יא  אמר לשניים, משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות, שתבואו ותעידוני, והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין.

ד,יב  שילח ביד עבדו, או שאמר להם הנתבע, משביע אני עליכם אם יודעים אתם לו עדות, שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין:  עד שישמעו מפי התובע.

ד,יג  משביע אני עליכם, מצווה אני עליכם, ואוסרכם אני הרי אלו חייבין; בשמיים ובארץ, הרי אלו פטורין.  באלף דלת, ביוד הא, בשדיי, ובצבאות, בחנון, וברחום, בארך אפיים, ורב חסד, ובכל הכינויין הרי זה חייב.  המקלל בכולם, חייב, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין.  המקלל אביו ואימו בכולם, חייב, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין.  המקלל עצמו וחברו בכולם, עובר בלא תעשה.  יכהו אלוהים, וכן יכנו אלוהים זו היא האלה האמורה בתורה.  אל יכך, יברכך, וייטיב לך רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

 

מסכת שבועות פרק ה

ה,א  שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו.  ומפי אחרים אינו חייב, עד שיכפור בו בבית דין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו, חייב.  וחייב על זדון שבועה, ועל שגגתה עם זדון הפיקדון, ואינו חייב על שגגתו.  ומה הוא חייב על זדונו, אשם בכסף שקלים.

ה,ב  שבועת הפיקדון כיצד:  אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי, או שאמר לו אין לך בידי משביעך אני, ואמר אמן חייב.  השביע עליו חמישה פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר חייב על כל אחת ואחת; אמר רבי שמעון, מה טעם, מפני שהוא יכול לחזור ולהודות.

ה,ג  היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי, לא לך, לא לך, ולא לך חייב על כל אחת ואחת.  רבי אליעזר אומר, עד שיאמר שבועה באחרונה; רבי שמעון אומר, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד.  תן לי פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי פיקדון, תשומת יד, גזל, ואבידה חייב על כל אחת ואחת.  תן לי חיטים, שעורים, וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטים, שעורים, וכוסמין חייב על כל אחת ואחת.  רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה, שעורה, וכוסמת חייב על כל אחת ואחת.

ה,ד  אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני, ואמר אמן חייב.  רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו.  אמרו לו, אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, משלם בושת ופגם על פי עצמו.

ה,ה  גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי משביעך אני, ואמר אמן חייב; גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני, ואמר אמן פטור.  המית שורך את שורי, והוא אומר לא המית משביעך אני, ואמר אמן חייב; המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית משביעך אני, ואמר אמן פטור.  אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי משביעך אני, ואמר אמן חייב; אמר לו עבדו, הפלת את שיני וסימית את עיני, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי משביעך אני, ואמר אמן פטור.  זה הכלל כל המשלם על פי עצמו, חייב; ושאינו משלם על פי עצמו, פטור.

 

מסכת שבועות פרק ו

ו,א  שבועת הדיינין הטענה שתי כסף, וההודיה שווה פרוטה; אם אין הודיה מן הטענה, פטור.  כיצד:  שתי כסף לי בידך, אין לך בידי פטור; שתי כסף ופרוטה לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה חייב.  מנה לי בידך, אין לך בידי פטור; מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמישים דינר חייב.  מנה לאבא בידך, אין לך בידי אלא חמישים דינר פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.

ו,ב  מנה לי בידך, אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך פטור; אין לך בידי, חייב.  מנה לי בידך, אמר לו הין אמר לו אל תיתנהו לי אלא בפני עדים, ולמחר אמר תנהו לי, נתתיו לך חייב, מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים.

ו,ג  ליטרה זהב לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרה כסף פטור; דינר זהב לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב, שהכול מין מטבע אחד.  כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור; כור פירות לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב, שהקטנית בכלל הפירות.  טענו חיטים, והודה לו בשעורים פטור; ורבן גמליאל מחייב.  הטוען את חברו כדי שמן, והודה לו בקנקנים אדמון אומר, הואיל והודיה מן הטענה, יישבע; וחכמים אומרין, אין ההודיה מן הטענה.  אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.  טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים, הודה במקצת הקרקעות פטור; הודה במקצת הכלים, חייב שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות, ויישבע עליהן.

ו,ד  אין נשבעין על טענת חירש שוטה וקטן; ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש.

ו,ה  אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.  אין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה.  שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, נשבעין עליהן; ושאינו חייב באחריותן, אין נשבעין עליהן.

ו,ו  רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כקרקע, ואינן כקרקע; ואין חכמים מודים לו.  כיצד:  אמר לו עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש רבי מאיר מחייב; וחכמים אומרין, כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע.  אין נשבעין אלא על דבר שבמידה, ושבמשקל, ושבמנין.  כיצד:  אמר לו, בית מלא מסרתי לך, כיס מלא מסרתי לך, והלה אומר איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור; זה אומר עד הזיז, וזה אומר עד החלון חייב.

ו,ז  המלווה את חברו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו, וסלע היה שווה פטור; סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו, ושלושה דינרין היה שווה חייב.  סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתיך עליו, וסלע היה שווה פטור; סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתיך עליו, וחמישה דינרין היה שווה חייב.  מי נשבע:  מי שהפיקדון אצלו שמא יישבע זה, ויוציא הלה את הפיקדון.

 

מסכת שבועות פרק ז

ז,א  כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין.  אלו נשבעין ונוטלין השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פנקסו.  השכיר כיצד:  אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, והוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה יאמר לו תן לי שכרי חמישים דינרין שיש לי בידך, והוא אומר שהתקבלת מהן דינר זהב.

ז,ב  הנגזל כיצד:  היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות, אמר לו תן לי כלי שנטלת, והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה יאמר לו שני כלי נטלת, והוא אומר לא נטלתי אלא אחד.

ז,ג  הנחבל כיצד:  היו מעידין אותו שנכנס לתחת ידו שלם, ויצא חבול, אמר לו חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה יאמר לו חבלת בי שתיים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחת.

ז,ד  ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד:  אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפיקדון, ואפילו שבועת שוא.  היה אחד מהם משחק בקוביה, ומלווה בריבית, ומפריח יונים, וסוחר שביעית שכנגדו נשבע ונוטל.  היו שניהם חשודים, חזרה שבועה למקומה, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר יחלוקו.

ז,ה  החנווני על פנקסו כיצד:  לא שיאמר לו כתוב בפנקסי, שאתה חייב לי מאתיים זוז; אלא אמר לו תן לבני סאתיים חיטים, ולפועלי בסלע מעות, והוא אומר נתתי, והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין.  אמר בן ננס, אלו ואלו באים לידי שבועת שוא; אלא הוא נוטל שלא בשבועה, והם נוטלים שלא בשבועה.

ז,ו  אמר לחנווני תן לי בדינר פירות, ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפלי יישבע בעל הבית; נתן לו את הדינר, ואמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך יישבע החנווני.  רבי יהודה אומר, כל שהפירות בידו, ידו לעליונה.  אמר לשולחני תן לי בדינר מעות, ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפלי יישבע בעל הבית; נתן לו את הדינר, ואמר לו תן לי את המעות, ואמר לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך יישבע השולחני.  רבי יהודה אומר, אין דרך השולחני להיות נותן איסר, עד שנוטל את דינרו.

ז,ז  כשם שאמרו הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה:  מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומין, והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה.  כן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע.  העיד רבי יוחנן בן ברוקה, שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע, נוטל שלא בשבועה.

ז,ח  אלו נשבעין שלא בטענה השותפין, והאריסין, והאפיטרופין, והאישה הנושאה ונותנת בתוך הבית, ובן הבית.  אמר לו מה אתה טעונני, רצוני שתישבע לי חייב.  חלקו השותפין והאריסין, אינו יכול להשביען; נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר, מגלגלין עליו את הכול.  והשביעית משמטת את השבועה.

 

מסכת שבועות פרק ח

ח,א  ארבעה שומרים הם שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.  שומר חינם, נשבע על הכול; והשואל, משלם את הכול.  נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ח,ב  אמר לשומר חינם איכן שורי אמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, נשבר, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעך אני, ואמר אמן פטור.

ח,ג  איכן שורי, ואמר לו איני יודע מה אתה סח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד משביעך אני, ואמר אמן פטור.  איכן שורי, ואמר לו אבד משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן; הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.  איכן שורי, ואמר לו נגנב משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל; ואם הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.

ח,ד  אמר לאחד בשוק, איכן שורי שגנבת, והוא אומר לא גנבתי משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  ראה עדים ממשמשין ובאין אמר גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא הקרן.

ח,ה  אמר לשואל איכן שורי, ואמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, נשבר, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעך אני, ואמר אמן פטור.

ח,ו  איכן שורי, ואמר לו איני יודע מה אתה סח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד משביעך אני, ואמר אמן חייב.

ח,ז  אמר לנושא שכר ולשוכר איכן שורי, ואמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה, נשבר, והוא שמת או נשבה, נשבה, והוא שמת או נשבר, נגנב, והוא שאבד, אבד, והוא שנגנב משביעך אני, ואמר אמן פטור.  מת או נשבה או נשבר, והוא שנגנב או שאבד משביעך אני, ואמר אמן חייב.  אבד או נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה משביעך אני, ואמר אמן פטור.  זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו, חייב; להחמיר על עצמו, פטור.

 

---

 

מסכת עדויות פרק א

א,א  שמאי אומר, כל הנשים, דיין שעתן; הלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה.  וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.  כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה; והמשמשת בעידים הרי זו כפקידה, וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.

א,ב  שמאי אומר, מקב חלה; הלל אומר, מקביים.  וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא קב ומחצה, חייבין בחלה.  משהגדילו המידות אמרו, חמשת רבעים חייבין.  רבי יוסי אומר, חמישה פטורין; חמישה ועוד, חייבין.

א,ג  הלל אומר, מלא הין מים שאובין, פוסלין את המקוה שאדם חייב לומר כלשון רבו; שמאי אומר, תשעת קבין.  וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים, והעידו משם שמעיה ואבטליון, ששלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו את דבריהם.

א,ד  ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן:  ללמד לדורות הבאין, שלא יהא אדם עומד על דברו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.

א,ה  ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין:  שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמניין.  היה גדול ממנו בחכמה, אבל לא במניין, במניין, אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל את דברו:  עד שיהא גדול ממנו בחכמה, ובמניין.

א,ו  אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן:  שאם יאמר אדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.

א,ז  בית שמאי אומרין, רובע עצמות מן העצמים, בין משניים ובין משלושה; בית הלל אומרין, רובע עצמות מן הגווייה, מרוב הבניין או מרוב המניין.  שמאי אומר, אפילו מעצם אחד.

א,ח  כרשיני תרומה בית שמאי אומרין, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה; בית הלל אומרין, שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.  שמאי אומר, יאכלו צריד; רבי עקיבה אומר, כל מעשיהם בטומאה.

א,ט  הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרין, בכל הסלע מעות; ובית הלל אומרין, בשקל כסף ובשקל מעות.  רבי מאיר אומר, אין מחללין כסף ופירות על הכסף; וחכמים מתירין.

א,י  הפורט סלע של מעשר שני בירושלים בית שמאי אומרין, בכל הסלע מעות; ובית הלל אומרין, בשקל כסף ובשקל מעות.  הדנים לפני חכמים אמרו, בשלושה דינרים כסף ובדינר מעות.  רבי עקיבה אומר, בשלושה דינרים כסף וברבעת כסף וברבעת מעות.  רבי טרפון אומר, ארבעה אספרי כסף.  שמאי אומר, יניחנה בחנות, ויאכל כנגדה.

א,יא  כיסא של כלה שניטלו חיפוייו בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין; שמאי אומר, אף מלבן של כיסא, טמא.  כיסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין; שמאי אומר, אף העשוי בה.

א,יב  אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:  האישה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא; מת בעלי, תתייבם.  ובית הלל אומרין, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד.  אמרו להן בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה ממדינת הים; לא דברו בקציר, אלא בהווה.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.  בית שמאי אומרין, תינשא ותיטול כתובה; ובית הלל אומרין, תינשא ולא תיטול כתובה.  אמרו להן בית שמאי לבית הלל, התרתם את הערוה החמורה, לא תתירו את הממון הקל.  אמרו להן בית הלל, מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה.  אמרו להן בית שמאי, והלוא מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליך.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

א,יג  מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין עובד את עצמו יום אחד, ואת רבו יום אחד, כדברי בית הלל.  בית שמאי אומרין, תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם:  לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול; ייבטל והלוא לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה,יח).  אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

א,יד  כלי חרס מציל על הכול, כדברי בית הלל; בית שמאי אומרין, אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס.  אמרו להם בית הלל, מפני מה.  אמרו להם בית שמאי, מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ.  אמרו להם בית הלל, והלוא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו.  אמרו להם בית שמאי, כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו, לעצמו טיהרנו; אבל כשטיהרת את הכלי, טיהרת לך ולו.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

 

מסכת עדויות פרק ב

ב,א  רבי חנינה סגן הכוהנים העיד ארבעה דברים:  מימיהם של כוהנים, לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו.  הוסיף רבי עקיבה, מימיהם של כוהנים, לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו.

ב,ב  אמר רבי חנינה סגן הכוהנים, מימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה.  אמר רבי עקיבה, מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה שייאותו הכוהנים בעורו; וחכמים אומרין, אין לא ראיתי ראיה, אלא יוצא לבית השריפה.

ב,ג  אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלווה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו.  לפי דרכך אתה למד, שהאישה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.  ועל המחט הנמצאת בבשר שהסכין והידיים טהורות, והבשר טמא; ואם נמצאת בפרש, הכול טהור.

ב,ד  שלושה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה:  על ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה, שהיא חיבור; ואם הייתה כמין כובע, אינה חיבור.  ועל שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים.  ועל גינה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה כמלוא בוצר וסלו מכאן, ומלוא בוצר וסלו מכאן תזרע; ואם לאו, לא תזרע.

ב,ה  שלושה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר; ופירשן רבי יהושוע בן מתיה:  המפיס מורסה בשבת אם לעשות לה פה, חייב; ואם להוציא ממנה ליחה, פטור.  והצד נחש בשבת אם כמתעסק שלא יישכנו, פטור; ואם לרפואה, חייב.  ועל לפסין אירונייות שהן טהורות באוהל המת, וטמאות במשא הזב; רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, אף במשא הזב טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן.

ב,ו  שלושה דברים אמר רבי ישמעאל, ולא הודה לו רבי עקיבה:  השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום שרבי ישמעאל אומר, יגמור משתחשך; ורבי עקיבה אומר, לא יגמור.

ב,ז  שלושה דברים אמרו לפני רבי עקיבה שניים משום רבי אליעזר, ואחד משום רבי יהושוע.  שניים משום רבי אליעזר:  יוצאה אישה בעיר של זהב; מפריחי יונים, פסולים לעדות.  ואחד משום רבי יהושוע:  השרץ בפי החולדה מהלכת על גבי כיכרות של תרומה ספק נגע וספק לא נגע, ספקו טהור.

ב,ח  שלושה דברים אמר רבי עקיבה:  על שניים הודו לו, ועל אחד לא הודו לו.  על סנדל של סיידין, שהוא טמא מדרס, ועל שיירי תנור ארבעה, שהיו אומרין שלושה; והודו לו.  ועל אחד לא הודו לו:  על כיסא שניטלו שניים מחיפוייו זה בצד זה שרבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.

ב,ט  הוא היה אומר, האב זוכה לבן, בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובשנים, ובמספר דורות לפניו הוא הקץ שנאמר "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא,ד); אף על פי שנאמר "ועבדום, ועינו אותם ארבע מאות, שנה" (בראשית טו,יג), אמר "ודור רביעי, ישובו הנה" (בראשית טו,טז).

ב,י  אף הוא אמר חמישה דברים של שנים שנים עשר חודש.  משפט דור המבול, שנים עשר חודש; משפט איוב, שנים עשר חודש; משפט המצריים, שנים עשר חודש; משפט גוג לעתיד לבוא, שנים עשר חודש; משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש שנאמר "והיה, מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו,כג).  רבי יוחנן בן נורי אומר, מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת, בשבתו" (שם).

 

מסכת עדויות פרק ג

ג,א  כל המטמאין באוהל, שנחלקו והכניסן לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  כיצד:  הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה או נושאן, ובמת, הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית, או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, מאהיל על כשני חציי זיתים, מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או מאהיל על כחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור.  אמר רבי מאיר, אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  הכול טמא חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האוהל.  זה הכלל כל שהוא משם אחד, טמא; משני שמות, טהור.

ג,ב  אוכל פרוד, אינו מצטרף, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, מצטרף.  מחללין מעשר שני על אסימון, דברי רבי דוסא; וחכמים אוסרין.  מטבילין ידיים לחטאת, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.

ג,ג  מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים, וחכמים אוסרין.  חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, חמש רחלות גוזזות כל שהן.

ג,ד  כל החוצלות טמאות טמא מת, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, מדרס.  כל הקליעות טהורות, חוץ משל גלגילון, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, כולם טמאות, חוץ משל צמרים.

ג,ה  הקלע שבית קיבול שלה אריג, טמאה; ושל עור רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  נפסק בית אצבע שלה, טהורה; בית הפקיע שלה, טמאה.

ג,ו  השבויה אוכלת בתרומה, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, יש שבויה אוכלת, ויש שבויה שאינה אוכלת.  כיצד:  האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני אוכלת; ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת.

ג,ז  ארבעה ספקות רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.  כיצד:  הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, הטומאה ברשות היחיד והטהרה ברשות הרבים, הטהרה ברשות היחיד והטומאה ברשות הרבים ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.

ג,ח  שלושה דברים רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין:  מסמר של שולחני, וארון של גרוסות, ומסמר של אבן השעות רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין.

ג,ט  ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין:  כסוי טני של מתכת של בעלי בתים, ותלוי המגרדות, וגולמי כלי מתכות, וטבלה שנחלקה לשניים.  ומודים חכמים לרבן גמליאל, בטבלה שנחלקה לשניים, אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא, והקטן טהור.

ג,י  שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר, כדברי בית שמאי:  אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין את פיתן גריצות אלא רקיקין.  אמר רבן גמליאל, מימיהם של בית אבא, לא היו אופין פיתן גריצות אלא רקיקין.  אמרו לו, מה נעשה להן לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן, ומקילין על כל ישראל להיות אופין את פיתן גריצות וחורי.

ג,יא  אף הוא אמר שלושה דברים להקל:  מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים.  וחכמים אוסרין.

ג,יב  שלושה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין:  פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין פלפלין בריחיים שלהם.  רבי יהודה אומר, אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שהוא עושה חבורה; אבל מקרצפין.  וחכמים אומרין, אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

 

מסכת עדויות פרק ד

ד,א  אלו דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל:  ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרין, תיאכל; ובית הלל אומרין, לא תיאכל.  בית שמאי אומרין, שאור כזית, וחמץ ככותבת; ובית הלל אומרין, זה וזה כזית.

ד,ב  השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרין, יחפור בדקר, ויכסה; ובית הלל אומרין, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן.  ומודים שאם שחט שיחפור בדקר, ויכסה; ושאפר הכירה מוכן.

ד,ג  בית שמאי אומרין, הפקר לעניים, הפקר; ובית הלל אומרין, אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים, כשמיטה.  כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין, ושכחו בית שמאי אומרין, אינו שכחה; ובית הלל אומרין, שכחה.

ד,ד  העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו בית שמאי אומרין, אינו שכחה; ובית הלל אומרין, שכחה.

ד,ה  כרם רבעי בית שמאי אומרין, אין לו חומש, ואין לו ביעור; ובית הלל אומרין, יש לו.  בית שמאי אומרין, יש לו פרט, ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן; ובית הלל אומרין, כולו לגת.

ד,ו  חבית של זיתים מגולגלין בית שמאי אומרין, אינו צריך לנקב; ובית הלל אומרין, צריך לנקב.  ומודים, שאם נקבה, וסתמוה שמרים שהיא טהורה.  הסך שמן טהור, ונטמא, וירד לטבול בית שמאי אומרין, אף על פי שהוא מנטף, טהור; ובית הלל אומרין, כדי סיכת אבר קטן.  אם היה שמן טמא מתחילתו בית שמאי אומרין, כדי סיכת אבר קטן; ובית הלל אומרין, כמשקה טופח.  רבי יהודה אומר משום בית הלל, טופח ומטפיח.

ד,ז  האישה מתקדשת בדינר ובשווה דינר, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה.  כמה היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקי.  בית שמאי אומרין, פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן; ובית הלל אוסרין.  איזה הוא גט ישן, כל שנתייחד עימה מאחר שכתבו לה.  המגרש את אשתו, ולנה עימו בפונדקי בית שמאי אומרין, אינה צריכה הימנו גט שני; ובית הלל אומרין, צריכה הימנו גט שני.  אימתיי, בזמן שנתגרשה מן הנישואין; ומודים בנתגרשת מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין ליבו גס בה.

ד,ח  בית שמאי מתירין את הצרות לאחים, ובית הלל אוסרין.  חלצו בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין.  נתייבמו בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין.  אף על פי שאלו פוסלין, ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.  וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו.

ד,ט  שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות ואחד מפנה מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה מפנה מאמר, ואחר כך מת אחיו השני בית שמאי אומרין, אשתו עימו, והלז תצא משום אחות אישה; ובית הלל אומרין, מוציא את אשתו בגט וחליצה, ואשת אחיו בחליצה.  זו היא שאמרו, אי לו על אשתו, ואי לו על אשת אחיו.

ד,י  המדיר את אשתו מתשמיש המיטה בית שמאי אומרין, שתי שבתות; ובית הלל אומרין, שבת אחת.  המפלת אור לשמונים ואחד בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.  סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.  כלכלת שבת בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.

ד,יא  מי שנדר נזירות מרובה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ בית שמאי אומרין, נזיר שלושים יום; ובית הלל אומרין, נזיר כתחילה.  מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו, אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש בית שמאי אומרין, נתחלקה העדות, אין כאן נזירות; ובית הלל אומרין, יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים.

ד,יב  אדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרין, אינו מביא את הטומאה; ובית הלל אומרין, אדם חלול הוא, והצד העליון מביא את הטומאה.

 

מסכת עדויות פרק ה

ה,א  רבי יהודה אומר, שישה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל:  דם נבילות בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.  ביצת הנבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק, מותרת; ואם לאו, אסורה, כדברי בית שמאי.  ובית הלל אוסרין.  ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה, מפני שגדלה באיסור.  דם נוכרית, ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין; ובית הלל אומרין, כרוקה וכמימי רגליה.  אוכלין פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין אוכלין בטובה.  החמת בית שמאי אומרין, צרורה עומדת; ובית הלל אומרין, אף על פי שאינה צרורה.

ה,ב  רבי יוסי אומר, שישה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל:  העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, לא עולה, ולא נאכל.  תורמין זיתים על השמן, וענבים על היין, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין תורמין.  הזורע ארבע אמות שבכרם בית שמאי אומרין, קידש שורה אחת; ובית הלל אומרין, קידש שתי שורות.  המעיסה בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.  מטבילין בחרדלית, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין מטבילין.  גר שנתגייר ערב פסחים בית שמאי אומרין, טובל ואוכל פסחו לערב; ובית הלל אומרין, הפורש מן העורלה, כפורש מן הקבר.

ה,ג  רבי שמעון אומר, שלושה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל:  קוהלת אינה מטמאה את הידיים, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, מטמאה את הידיים.  מי חטאת שעשו מצותן בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.  והקצח בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.  וכן למעשרות.

ה,ד  רבי אליעזר אומר, שני דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל:  דם יולדת שלא טבלה בית שמאי אומרין, כרוקה וכמימי רגליה; ובית הלל אומרין, מטמא לח ויבש.  ומודים ביולדת בזוב, שהוא מטמא לח ויבש.

ה,ה  ארבעה אחים, שניים מהן נשואין לשתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות; ואם קדמו וכנסו, יוציאו.  רבי אליעזר אומר משום בית שמאי, יקיימו; ובית הלל אומרין, יוציאו.

ה,ו  עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים.  אמרו לו, עקביה, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל.  אמר להם, מוטב לי להיקרות שוטה כל ימיי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יאמרו, בשביל שררה, חזר בו.  הוא היה מטמא שיער פקודה, ודם הירוק; וחכמים מטהרין.  הוא היה מתיר שיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו; וחכמים אוסרין.  הוא היה אומר, אין משקין לא את הגיורת, ולא את שפחה משוחררת; וחכמים אומרין, משקין.  אמרו לו, מעשה בכורכמית שפחה משוחררת שהייתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.  אמר להם, דוגמא השקוה.  ונידוהו; ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו.  אמר רבי יהודה, חס ושלום שעקביה נתנדה, שאין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה וביראת חטא, כעקביה בן מהללאל; ואת מי נידו את אלעזר בן הנוד, שפיקפק בטהרת הידיים.  וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו ללמד שכל המנודה, ומת בנידויו בית דין סוקלין את ארונו.

ה,ז  בשעת מיתתו אמר לבנו, בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.  אמר לו, אתה, למה לא חזרת בך.  אמר לו, אני שמעתי מפי המרובין, והם שמעו מפי המרובין; אני עמדתי בשמועתי, והן עמדו בשמועתן.  אבל אתה שמעת מפי היחיד, ומפי המרובין; מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין.  אמר לו, אבא, פקד עליי לחבריך.  אמר לו, איני מפקד.  אמר לו, שמא עוולה מצאת בי.  אמר לו, לאו; מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך.

 

מסכת עדויות פרק ו

ו,א  רבי יהודה בן בבא העיד חמישה דברים:  שממאנין את הקטנות, ושמשיאין את האישה על פי עד אחד, ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח, ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

ו,ב  העיד רבי יהושוע ורבי נחוניה בן אלנתן איש כפר הבבלי, על אבר מן המת שהוא טמא, שרבי אליעזר אומר, לא אמרו אלא אבר מן החי.  אמרו לו, והלוא קל וחומר הוא:  ומה אם החי שהוא טהור, אבר הפורש ממנו טמא המת שהוא טמא, אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא.  אמר להם, לא אמרו אלא על אבר מן החי.  דבר אחר, מרובה טומאת החיים מטומאת המתים:  שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו, לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף, לטמא אוכלים ומשקין מה שאין המת מטמא.

ו,ג  כזית בשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא, ורבי יהושוע ורבי נחוניה מטהרין.  עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי רבי נחוניה מטמא, ורבי אליעזר ורבי יהושוע מטהרין.  אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי.  אמר להם, מצינו שאבר מן החי, כמת שלם; מה המת, כזית בשר הפורש ממנו טמא אף אבר מן החי, כזית בשר הפורש ממנו יהא טמא.  אמרו לו, לא, אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת, שכן טימאת עצם כשעורה הפורש ממנו תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו.  אמרו לו לרבי נחוניה, מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי.  אמר להם, מצינו שאבר מן החי, כמת שלם; מה המת, עצם כשעורה הפורש הימנו טמא אף אבר מן החי, עצם כשעורה הפורש ממנו יהא טמא.  אמרו לו, לא, אם טימאת עצם כשעורה הפורש מן המת, שכן טימאת כזית בשר הפורש ממנו תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת כזית בשר הפורש ממנו.  אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לחלוק את מידתך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם.  אמר להם, מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות.  דבר אחר, אבר שיש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאוהל; חסר הבשר, טמא; חסר העצם, טהור.  אמרו לו לרבי נחוניה, מה ראית לחלוק את מידתך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם.  אמר להם, מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר שהבשר הפורש מן החי טהור, ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא.  דבר אחר, כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל, רובע עצמות מטמאין במגע ובמשא ובאוהל; חסר הבשר, טהור; חסר רובע עצמות אף על פי שטהר מלטמא באוהל, מטמא במגע ובמשא.  דבר אחר, כל בשר המת שהוא פחות מכזית, טהור; רוב בניינו ורוב מניינו של מת אף על פי שאין בו רובע, טמאים.  אמרו לו לרבי יהושוע, מה ראית לטהר בשניהם.  אמר להם, לא, אם אמרתם במת, שיש בו רוב ורובע ורקב תאמרו בחי, שאין בו רוב ורובע ורקב.

 

מסכת עדויות פרק ז

ז,א  העיד רבי יהושוע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכוהן כלום, שרבי אליעזר אומר, חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן; וחכמים אומרין, אין חייב באחריותו, אלא כפדיון מעשר שני.

ז,ב  העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים, שהוא טהור:  שמשנה הראשונה, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים, לא פסלו את צירן.

ז,ג  העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין, שהן כשרים.  מעשה היה בבירת פליא; ובא מעשה לפני חכמים, והכשירו.

ז,ד  העיד רבי צדוק על הזוחלים שקילחן בעלי אגוז, שהן כשרים.  מעשה היה באהליה; ובא מעשה ללשכת הגזית, והכשירו.

ז,ה  העיד רבי יהושוע ורבי יקים איש חדיד על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ, שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר.  העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות שאם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; ואם גילח יום שישים חסר אחד, יצא שיום שלושים עולה לו מן המניין.

ז,ו  העיד רבי יהושוע ורבי פפייס על ולד של שלמים, שיקרב שלמים:  שרבי אליעזר אומר, ולד שלמים לא יקרב שלמים; וחכמים אומרין, יקרב.  אמר רבי פפייס, אני מעיד שהייתה לנו פרה זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג.

ז,ז  והן העידו על ארוכות של נחתומין, שהן טמאות, שרבי אליעזר מטהר.  והן העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה, שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר.  והן העידו שמעברין את השנה בכל אדר, שהיו אומרין עד הפורים; והן העידו שמעברין את השנה על תנאי.  מעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מאגמון שבסוריה, ושהה לבוא, ועיברו את השנה על תנאי, כשירצה רבן גמליאל; וכשבא אמר להם, רוצה אני, ונמצאת השנה מעוברת.

ז,ח  העיד מנחם בן סגנאי על מוסף יורה של שולקי זיתים, שהוא טמא, ועל של צבעים, שהוא טהור שהיו אומרין, חילוף הדברים.

ז,ט  העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החירשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט.  ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן, שהיא אוכלת בתרומה; ואם מתה, בעלה יורשה.  ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שייתן את דמיו.  ועל החטאת הגזולה, שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח.

 

מסכת עדויות פרק ח

ח,א  העיד רבי יהושוע בן בתירה על דם נבילות, שהוא טהור.  העיד רבי שמעון בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו, שטימא את כולו; הוסיף רבי עקיבה, הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן, שפסל את כולם.

ח,ב  העיד רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכוהן על הקטנה בת ישראל שנישאת לכוהן, שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה, אף על פי שלא נבעלה.  העיד רבי יוסי הכוהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון, וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידין אותה, שלא נסתרה ושלא נטמאה.  אמרו להן חכמים, אם מאמינים אתם שהורהנה, האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה; ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה, אל תאמינו שהורהנה.

ח,ג  העיד רבי יהושוע ורבי יהושוע בן בתירה על אלמנת עיסה, שהיא כשרה לכהונה; העיסה כשרה לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, קיבלנו את עדותכם; אבל מה נעשה וגזר רבן יוחנן בן זכאי, שלא להושיב בית דין על כך, והכוהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב.

ח,ד  העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קומציא, דכי; ועל משקי בית מטבחיא, דכן; ודיקרב למיתא, מסאב.  וקרון ליה יוסי שריא.

ח,ה  העיד רבי עקיבה משום רבי נחמיה איש בית דלי, שמשיאין את האישה על פי עד אחד.  העיד רבי יהושוע על העצמות שנמצאו בדיר העצים, ואמרו חכמים, מלקט עצם עצם, והכול טהור.

ח,ו  אמר רבי אליעזר, שמעתי, כשהיו בונים בהיכל, עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרות; אלא שבהיכל, בונים מבחוץ, ובעזרה, בונים מבפנים.  אמר רבי יהושוע, שמעתי, שמקריבין, אף על פי שאין בית, ואוכלין קודשי קודשים, אף על פי שאין קלעים, קודשים קלים ומעשר שני, אף על פי שאין חומה:  שקדושה הראשונה קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא.

ח,ז  אמר רבי יהושוע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיניי, שאין אלייהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק את המקורבין בזרוע, ולקרב את המרוחקין בזרוע.  משפחת בית צריפה הייתה בעבר הירדן, וריחקה בן ציון בזרוע; ועוד אחרת הייתה שם, וקירבה בן ציון בזרוע.  כגון אלו אלייהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.  רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא לרחק.  רבי שמעון אומר, להשוות את המחלקות.  וחכמים אומרין, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם, את אלייה הנביא לפני, בוא יום ה', הגדול, והנורא.  והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג,כג-כד).

 

---

 

מסכת עבודה זרה פרק א

א,א  לפני אידיהן של גויים שלושה ימים, אסור מלשאת ומלתת עימהן, ומלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומללוות מהן, מלפורען ומלפרוע מהן.  רבי יהודה אומר, נפרעין מהן, מפני שהוא מצר.  אמרו לו, אף על פי שהוא מצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן.

א,ב  רבי ישמעאל אומר, שלושה לפניהן ושלושה לאחריהן, אסור.  וחכמים אומרין, לפני אידיהן, אסור; ולאחר אידיהן, מותר.

א,ג  ואלו אידיהן של גויים קלנדיס, וסטרנליה, וקראטיסס, ויום גניסיה של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודה זרה; ושאין בה שריפה, אין בה עבודה זרה.  יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.

א,ד  עיר שיש בה עבודה זרה, חוצה לה מותר; היה חוצה לה עבודה זרה, תוכה מותר.  מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו המקום, אסור; ואם יכול לילך בה ממקום אחר, מותר.  עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה בבית שאן; ואמרו חכמים, המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.

א,ה  אלו דברים אסורין למכור לגויים אצטרובלין, ובנות שוח בפטוטרותיהן, ולבונה, ותרנגול לבן.  רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו תרנגול לבן, בין התרנגולין; בזמן שהוא בפני עצמו, קוטע את אצבעו ומוכרו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.  ושאר כל הדברים סתמן מותר, ופירושן אסור.  רבי מאיר אומר, אף דקל טב וחצב ונקליבס, אסור למכור לגויים.

א,ו  מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין.  ואל ישנה אדם, מפני המחלקות.  ובכל מקום, אין מוכרין להן בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורין.  רבי יהודה מתיר בשבורה.  בן בתירה מתיר בסוס.

א,ז  אין מוכרין להן דובין ואריות, ולא כל דבר שיש בו ניזקה לרבים.  אין בונין עימהן בסילקי, וגרדון, אסטדיא, ובימה.  אבל בונין עימהן דימוסיות ומרחצאות; הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנותה.

א,ח  אין מוכרין להן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משייקצץ; רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו, על מנת לקוץ.  ואין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות; ובסוריה משכירין בתים, אבל לא שדות.  ובחוצה לארץ, מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, אף בארץ משכירין להם בתים, ובסוריה מוכרין בתים ומשכירין שדות; ובחוצה לארץ, מוכרין אלו ואלו.

א,ט  אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו).  ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו.

 

מסכת עבודה זרה פרק ב

ב,א  אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, מפני שהן חשודין על הרביעה.  ולא תתייחד אישה עימהן, מפני שהן חשודין על העריות.  ולא יתייחד אדם עימהן, מפני שהן חשודין על שפיכת דמים.  בת ישראל, לא תיילד את הנוכרית; אבל הנוכרית, מיילדת את בת ישראל.  בת ישראל, לא תניק בנה של נוכרית; אבל הנוכרית, מיניקת את בנה של ישראלית ברשותה.

ב,ב  מתרפין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות.  ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו.

ב,ג  אלו דברים של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה היין, והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין, וחרס אדרייני, ועורות לבובין.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בזמן שהקרע שלו עגול, אסור; ומשוך, מותר.  בשר הנכנס לבית עבודה זרה, מותר; והיוצא, אסור מפני שהוא כזבחי מתים, דברי רבי עקיבה.  ההולכין בתרפות, אסור מלשאת ומלתת עימהן; והבאין, מותרין.

ב,ד  נאדות הגויים וקנקניהם, ויין ישראל כנוס בהן אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין איסורן איסור הניה.  החרצנין והזוגין של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, הלחים, אסורין; והיבשים, מותרין.  המורייס וגבינת בית אונייקי של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין איסורן איסור הניה.

ב,ה  אמר רבי יהודה, שאל רבי ישמעאל את רבי יהושוע כשהיו מהלכין בדרך, מפני מה אסרו את גבינת הגויים.  אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה.  אמר לו, והלוא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה, ואמרו כל כוהן שדעתו יפה שורפה חיה; ולא הודו לו, אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין.  אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבת עבודה זרה.  אמר לו, אם כן, למה לא אסרוה בהניה.  והשיאו לדבר אחר; אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א,ב), או כי טובים דודייך מיין.  אמר לו, כי טובים דודייך מיין.  אמר לו, אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו, "לריח שמניך טובים" (שיר השירים א,ג).

ב,ו  אלו דברים של גויים אסורין, ואין איסורן איסור הניה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, הפת, והשמן שלהן, ושלקות.  רבי ובית דינו, התירו בשמן.  כבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בו דגה, ההחליק, וקורט של חלתית, ומלח סלקונטית הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הניה.

ב,ז  אלו מותרין באכילה:  חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש.  והדבדבנייות אף על פי שהן מנטפות, אין בהן משום הכשר משקה.  וכבשין שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ועלה של חלתית, וזיתי גלוסקה מגולגלין.  רבי יוסי אומר, השלוחין, אסורין.  חגבים מן הסלילה, אסורין; מן האופתק, מותרין.  וכן בתרומה.

 

מסכת עבודה זרה פרק ג

ג,א  כל הצלמים אסורין, מפני שהן נעבדין אחת בשנה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל, או ציפור, או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שיש בידו כל דבר.

ג,ב  המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין.  מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד.

ג,ג  המוצא כלים, ועליהם צורת חמה, וצורת לבנה, וצורת הדרקון יוליכם לים המלח.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, על המכובדין, אסורין; על המבוזין, מותרין.  רבי יוסי אומר, שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים.  אמרו לו, אף הוא נעשה זבל, ונאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).

ג,ד  שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי; אמר לו, כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח) מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי.  אמר לו, אין משיבין במרחץ.  כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נואי לאפרוטידי, אלא נעשית היא אפרוטידי נואי למרחץ.  דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה.  לא נאמר אלא "אלוהיהם" (דברים ז,כה; דברים יב,ב-ג) את שהוא נוהג בו משום אלוה, אסור; ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה, מותר.

ג,ה  הגויים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין, ומה שעליהם אסור:  שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך פן תיווקש בו" (דברים ז,כה).  רבי יוסי הגלילי אומר, "אלוהיהם:  על ההרים" (דברים יב,ב), ולא ההרים אלוהיהם; "אלוהיהם . . . על הגבעות" (שם), ולא הגבעות אלוהיהם.  מפני מה האשרה אסורה:  מפני שיש בה תפוסת יד אדם; וכל שיש בה תפוסת יד אדם, אסור.  אמר רבי עקיבה, אני אהיה אובין לפניך:  בכל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה נישאת, ועץ רענן דע שיש שם עבודה זרה.

ג,ו  מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה, ונפל אסור לבנותו.  כיצד הוא עושה:  כונס לתוך שלו, ובונה; היה שלו ושל עבודה זרה, יידון מחצה למחצה.  אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז,כו).  רבי עקיבה אומר, כנידה, שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל,כב) מה הנידה מטמא במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.

ג,ז  שלושה בתים הן:  בית שבנאו מתחילה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור; סיידו וכיירו לשם עבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש; הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה, הרי זה מותר.  שלוש אבנים הן:  אבן שחצבה מתחילה לבימוס, הרי זו אסורה; סיידה וכיירה לשם עבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש; העמיד עליה עבודה זרה וסילקה, הרי זו מותרת.  שלוש אשרות הן:  אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור; גידעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף, נוטל מה שהחליף; העמיד תחתיו עבודה זרה וביטלה, הרי זה מותר.  איזו היא אשרה:  כל שתחתיה עבודה זרה; רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה.  מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו, והיה תחתיו גל; אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, בדקוהו ומצאו בו צורה.  אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להם את האילן.

ג,ח  לא יישב בצילה; ואם ישב, טהור.  לא יעבור תחתיה; ואם עבר, טמא.  הייתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה טהור.  זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה; ובחזרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.  רבי יוסי אומר, אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנווייה נושרת, והוות להן את הזבל.

ג,ט  נטל ממנה עצים, אסורין בהניה.  הסיק בהן את התנור אם חדש, יותץ; ואם ישן, יוצן.  אפה בה את הפת, אסורה בהניה; נתערבה באחרות, כולן אסורות בהניה.  רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח.  אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה.  נטל ממנה כדכד, אסור בהניה.  ארג בו את הבגד, אסור בהניה; נתערב באחרים, כולם אסורין בהניה.  רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח.  אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה.

ג,י  כיצד מבטלה:  קירסם, וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, ואפילו עלה הרי זו בטילה.  שפיה לצורכה, אסורה; שלא לצורכה, מותרת.

 

מסכת עבודה זרה פרק ד

ד,א  רבי ישמעאל אומר, שלוש אבנים זו בצד זו בצד המרקוליס, אסורות; ושתיים, מותרות.  וחכמים אומרין את שהוא נראה עימו, אסור; ואת שאינו נראה עימו, מותר.

ד,ב  מצא בראשו מעות, כסות, או כלים הרי אלו מותרין.  פרכילי ענבים, ועטרות של שיבולים, ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור.

ד,ג  עבודה זרה שהיה לה גינה ומרחץ נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה; היה לה ולאחרים נהנין מהן בטובה, ושלא בטובה.

ד,ד  עבודה זרה של נוכרי, אסורה מיד; ושל ישראל, משתיעבד.  והנוכרי מבטל עבודה זרה שלו, ושל חברו; וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נוכרי.  המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה; ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין, והיא אסורה.

ד,ה  כיצד מבטלה:  קטע ראש אוזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חיסרה ביטלה.  רקק בפניה, השתין בפניה, גיררה, זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה.  מכרה או מישכנה רבי אומר, ביטל; וחכמים אומרין, לא ביטל.

ד,ו  עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, מותרת; ובשעת מלחמה, אסורה.  בימוסיות של מלכים הרי אלו מותרין, מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.

ד,ז  שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה.  אמרו להן, אילו לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין, היה מבטלו.  הרי הם עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים; יאבד עולמו, מפני השוטים.  אמרו להן, אם כן, יאבד דבר שאין לעולם צורך בו, ויקיים דבר שצורך לעולם בו.  אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו; ויאמרו, תדעון שהן אלוהות, שהרי אלו לא בטלו.

ד,ח  לוקחין גת בעוטה מן הנוכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו, ונותן לתוך התפוח; ואינו נעשה יין נסך, עד שירד לבור.  ירד לבור מה שבבור אסור, והשאר מותר.

ד,ט  דורכים עם הנוכרי בגת, אבל לא בוצרין עימו.  וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכים, ולא בוצרים עימו; אבל מוליכין עימו חבייות לגת, ומביאין עימו מן הגת.  נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין, ולא עורכין עימו; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.

ד,י  נוכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלווה, אסור; אם אין לו עליו מלווה, מותר.  נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, היה מטפיח על פי חבית מרותחת בכל אלו היה מעשה, ואמרו יימכר; ורבי שמעון מתיר.  נטל את החבית, וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה, והתירו.

ד,יא  המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה גויים וישראל, מותר; עיר שכולה גויים, אסור עד שיישב שם, וישמר.  ואין השומר צריך להיות יושב, ומשמר; ואף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר.  רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות גויים אחת.

ד,יב  המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו, והלה כותב לו, שנתקבלתי ממך מעות.  אבל אם ירצה ישראל להוציאו אינו מניחו, עד שייתן לו את מעותיו; זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים.

 

מסכת עבודה זרה פרק ה

ה,א  השוכר את הפועל לעשות עימו ביין נסך, שכרו אסור; שכרו לעשות עימו מלאכה אחרת אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר.  השוכר את החמור להביא עליה יין נסך, שכרה אסור; שכרה לישב עליה אף על פי שהניח לגינו עליה, שכרה מותר.

ה,ב  יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן, והן מותרות; ואם היו מבוקעות, אסורות.  מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברו חבייות של יין נסך על גביהן; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו.  זה הכלל כל שהוא בהניתו בנותן טעם, אסור; וכל שאינו בהניתו בנותן טעם, מותר כגון החומץ שנפל לגריסין.

ה,ג  נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר, מותר.  ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.

ה,ד  המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריה נכנס למדינה ורחץ, מותר.  ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.  המניח נוכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר.  ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.

ה,ה  היה אוכל עימו על השולחן, והניח לפניו לגין על השולחן ולגין על הדולפקי, והניחו ויצא מה שעל השולחן, אסור.  ומה שעל הדולפקי, מותר; ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף מה שעל הדולפקי אסור.  חבייות פתוחות, אסורות; וסתומות, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.

ה,ו  בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חבייות פתוחות, אסורות; וסתומות, מותרות.  בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, שאין פנאי לנסך.

ה,ז  אומני ישראל ששלח להם נוכרי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה; אם משנכנסה לרשותן, אסור.  המוכר יינו לנוכרי פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין; מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין.  נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נוכרי, ונטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין, אסור.  המערה מכלי לכלי המערה ממנו, מותר; ואת שעירה לתוכו, אסור.

ה,ח  יין נסך אסור, ואוסר כל שהוא:  יין ביין, מים במים כל שהוא; יין במים, ומים ביין בנותן טעם.  זה הכלל מין במינו, כל שהוא; ושלא במינו, בנותן טעם.

ה,ט  אלו אסורין, ואוסרין כל שהן:  יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין, ואוסרין כל שהן.

ה,י  יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהניה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, יימכר כולו לנוכרי, חוץ מדמי יין נסך שבו.

ה,יא  גת של אבן שזפתה גוי מנגבה, והיא טהורה.  ושל עץ רבי אומר, ינגב; וחכמים אומרין, יקלוף את הזפת.  ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה.

ה,יב  הלוקח כלי תשמיש מן הגוי את שדרכו להטביל, יטביל; להגעיל, יגעיל; ללבן באור, ילבן.  השפוד והאסכלה, מלבנן באור; והסכין שפה, והיא טהורה.

 

---

 

מסכת אבות פרק א

א,א  משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.  והן אמרו שלושה דברים:  היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

א,ב  שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.  הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים.

א,ג  אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק.  הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס; ויהי מורא שמיים עליכם.

א,ד  יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים קיבלו ממנו.  יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם.

א,ה  יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך.  ואל תרבה שיחה עם האישה באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו; מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם.

א,ו  יהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי קיבלו מהם.  יהושוע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר; והוי דן את כל האדם לכף זכות.

א,ז  ניתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע; ואל תתייאש מן הפורענות.

א,ח  יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם.  יהודה בן טבאי אומר, אל תעש עצמך כעורכי הדיינים.  וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך, יהיו בעיניך כרשעים; וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאים, שקיבלו עליהן את הדין.

א,ט  שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים; והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכן ילמדו לשקר.

א,י  שמעיה ואבטליון קיבלו מהם.  שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות.

א,יא  אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמיים מתחלל.

א,יב  הלל ושמאי קיבלו מהם.  הלל אומר, הוי כתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הברייות ומקרבן לתורה.  [יג] הוא היה אומר, נגד שמא אבד שמא, דילא מוסיף יסוף, ודילא יליף קטלא חייב, ודישתמש בתגא חלף.

א,יג  [יד] הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתיי.

א,יד  [טו] שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה; והוי מקביל את כל האדם, בסבר פנים יפות.

א,טו  [טז] רבן גמליאל אומר, עשה לך רב, והסתלק מן הספק; ואל תרבה לעשר אומדות.

א,טז  [יז] שמעון בנו אומר, כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא.

א,יז  [יח] רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים על הדין, ועל האמת, ועל השלום.

 

מסכת אבות פרק ב

ב,א  רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.  והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות; והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.  והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

ב,ב  רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון.  וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם שמיים, שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד.  ואתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם.

ב,ג  הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן:  נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו.

ב,ד  הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

ב,ה  הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע.  ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.

ב,ו  [ה] הוא היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד.  ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד.  ולא כל המרבה בסחורה, מחכים.  ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ב,ז  [ו] אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים; אמר לה, על דאטיפת אטיפוך, וסוף מטיפייך יטופון.

ב,ח  [ז] הוא היה אומר, מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה; מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה נשים מרבה כשפים.  מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה.  קנה שם טוב, קנה לו לעצמו; קנה דברי תורה, קנה חיי העולם הבא.

ב,ט  [ח] רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי.  הוא היה אומר, אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

ב,י  חמישה תלמידים היו לו, לרבן יוחנן בן זכאי; ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושוע בן חנניה, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.  הוא היה מונה שבחן:  רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סיד שאינו מאבד טיפה; יהושוע בן חנניה, אשרי יולדתו; יוסי הכוהן, חסיד; שמעון בן נתנאל, ירא חטא; אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר.

ב,יא  הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה מכריע את כולם.  אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עימהם, ואלעזר בן ערך בכף שנייה מכריע הוא את כולם.

ב,יב  [ט] אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם.  רבי אליעזר אומר, עין טובה; רבי יהושוע אומר, חבר טוב; רבי יוסי אומר, שכן טוב; רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר, לב טוב.  אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.  חזר ואמר להם, צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.  רבי אליעזר אומר, עין רעה; רבי יהושוע אומר, חבר רע; רבי יוסי אומר, שכן רע; רבי שמעון אומר, הלווה ואינו משלם אחד לווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא, שנאמר "לווה רשע, ולא ישלם; וצדיק, חונן ונותן" (תהילים לז,כא); רבי אלעזר אומר, לב רע.  אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

ב,יג  [י] הם אמרו שלושה שלושה דברים:  רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך.  והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר מגחלתן שמא תיכווה שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

ב,יד  [יא] רבי יהושוע אומר, עין רעה ויצר הרע ושנאת הברייות, מוציאין את האדם מן העולם.

ב,טו  [יב] רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך, חביב עליך כשלך; התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך; וכל מעשיך, יהיו לשם שמיים.

ב,טז  [יג] רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה; וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי חנון ורחום, הוא" (יואל ב,יג).  ואל תהי רשע, בפני עצמך.

ב,יז  [יד] רבי אלעזר אומר, הוי שקד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס; ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך.

ב,יח  [טו] רבי טרפון אומר, היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.

ב,יט  [טז] הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל.  אבל אם למדת תורה הרבה, נותנין לך שכר הרבה; ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך.  ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.

 

מסכת אבות פרק ג

ג,א  עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה דע מאיין באת, ולאיין אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון:  מאיין באת, מליחה סרוחה.  ולאיין אתה הולך, למקום רימה ותולעה.  ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ג,ב  רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה, איש את ריעהו חיים בלעו.

ג,ג  רבי חנניה בן תרדיון אומר, שניים שהיו יושבין, ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים, לא ישב" (תהילים א,א).  אבל שניים שהיו יושבין, ועוסקין בדברי תורה שכינה עימהם, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע . . ." (מלאכי ג,טז).  ומניין לאחד שיושב ודורש, כאילו קיים את כל התורה שנאמר "יישב בדד ויידום . . ." (איכה ג,כח).

ג,ד  [ג] רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר "כי כל שולחנות, מלאו קיא צואה, בלי, מקום" (ישעיהו כח,ח).  אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד, ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר "וידבר אליי זה השולחן, אשר לפני ה'" (יחזקאל מא,כב).

ג,ה  [ד] חנניה בן חכינאי אומר, הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה ליבו להבטלה הרי זה מתחייב בנפשו.

ג,ו  [ה] רבי נחוניה בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

ג,ז  [ו] רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה שכינה עימהן, שנאמר "אלוהים, ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).  ומניין שאפילו חמישה, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט,ו).  ומניין שאפילו שלושה, שנאמר "בקרב אלוהים, ישפוט" (תהילים פב,א).  ומניין שאפילו שניים, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו" (מלאכי ג,טז).  ומניין שאפילו אחד, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך" (שמות כ,כ).

ג,ח  [ז] רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאת ושלך שלו; וכן הוא אומר בדויד "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט,יד).

ג,ט  רבי יעקוב אומר, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו.

ג,י  [ח] רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר משום רבי מאיר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו, שנאמר "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים" (דברים ד,ט).  יכול אפילו תקפה עליו משנתו:  תלמוד לומר "ופן יסורו מלבבך" (שם) הא אינו מתחייב בנפשו, עד שיישב לו ויסירם מליבו.

ג,יא  [ט] רבי חנניה בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת.

ג,יב  הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.  [י] הוא היה אומר, כל שרוח הברייות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; אין רוח הברייות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.

ג,יג  רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צוהריים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסייות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם.

ג,יד  [יא] רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה אף על פי שיש בידו מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

ג,טו  [יב] רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקביל את כל האדם בשמחה.

ג,טז  [יג] רבי עקיבה אומר, שחוק וקלות ראש, מרגילין לערווה.  הוא היה אומר, מסורת סייג לתורה, נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה, שתיקה.

ג,יז  [יד] הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלוהים, עשה את האדם" (בראשית ט,ו).  חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד,א).  חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם; חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כדי שבו נברא העולם, שנאמר "כי לקח טוב, נתתי לכם; תורתי, אל תעזובו" (משלי ד,ב).

ג,יח  [טו] הכול צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נידון.  והכול לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה.

ג,יט  [טז] הוא היה אומר, הכול נתון בעירבון, והמצודה פרוסה על כל החיים.  והחנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוחה, והיד כותבת; וכל הרוצה ללוות בא ולווה.  והגבאין מחזרין תמיד בכל יום, ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת; והכול מתוקן לסעודה.

ג,כ  [יז] רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה.  אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה.  אם אין דעת, אין בינה; אם אין בינה, אין דעת.  אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח.

ג,כא  הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.  וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין:  אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו.

 

מסכת אבות פרק ד

ד,א  בן זומא אומר, איזה הוא חכם הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).  איזה הוא גיבור הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפיים, מגיבור" (משלי טז,לב).  איזה הוא עשיר השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב):  "אשריך", בעולם הזה; "וטוב לך", לעולם הבא.  איזה הוא מכובד המכבד את הברייות, שנאמר "כי מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו" (שמואל א ב,ל).

ד,ב  בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה, וברח מן העבירה:  שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה; ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה.

ד,ג  הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.

ד,ד  רבי לוויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה.

ד,ה  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, כל המחלל שם שמיים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי; אחד שוגג ואחד מזיד, בחילול השם.

ד,ו  [ה] רבי ישמעאל בנו אומר, הלמד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד; והלמד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות.

ד,ז  רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם:  כך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא חלף; הא, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם.

ד,ח  [ו] רבי יוסי אומר, כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הברייות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הברייות.

ד,ט  [ז] רבי ישמעאל בנו אומר, החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא; והגס ליבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח.

ד,י  [ח] הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד; ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה.

ד,יא  [ט] רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר; וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני.

ד,יב  [י] רבי מאיר אומר, הוי מעט עוסק, ועסוק בתורה; ושפל רוח, בפני כל אדם.  ואם בטלת מן התורה, יש לו בטילים הרבה כנגדך; ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך.

ד,יג  [יא] רבי אליעזר בן יעקוב אומר, העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד; והעובר עבירה אחת, קנה לו קטיגור אחד.  תשובה ומעשים טובים, כתריס לפני הפורענות.

ד,יד  רבי יוחנן הסנדלר אומר, כל כניסה שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים.

ד,טו  [יב] רבי אלעזר אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמיים.

ד,טז  [יג] רבי יהודה אומר, הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד, עולה זדון.

ד,יז  רבי שמעון אומר, שלושה כתרים הן כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב, עולה על גביהן.

ד,יח  [יד] רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריי שחבריך יקיימוה בידך, "ואל בינתך, אל תישען" (משלי ג,ה).

ד,יט  [טו] רבי ינאי אומר, אין בידינו לא משלוות רשעים, ואף לא מייסורי צדיקים.

ד,כ  רבי מתיה בן חרש אומר, הוי מקדים לשלום כל אדם; והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים.

ד,כא  [טז] רבי יעקוב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדוד בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדוד, כדי שתיכנס לטרקלין.

ד,כב  [יז] הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, כחיי העולם הבא; יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.

ד,כג  [יח] רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו; ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.

ד,כד  [יט] שמואל הקטן אומר, "בנפול אויבך, אל תשמח . . ." (משלי כד,יז).  חרון אפו לא נאמר, אלא "אפו" (משלי כד,יח).

ד,כה  [כ] אלישע בן אבא אומר, הלמד תורה ילד, למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש; והלמד זקן, למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק.

ד,כו  רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר, הלמד מן הקטנים, למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגיתו; והלמד מן הזקנים, למה הוא דומה לאוכל ענבים בשלות, ושותה יין ישן.  רבי אומר, אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו:  יש קנקן חדש, מלא ישן; וישן, אפילו חדש אין בו.

ד,כז  [כא] רבי אליעזר הקפר אומר, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.

ד,כח  [כב] הוא היה אומר, היילודים למות, והמתים לחיות, והחיים לידון:  לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון; שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד שהכול שלו.  ודע, שהכול בא לחשבון.  ואל יבטיחך יצרך, שבשאול בית מנוס שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

 

מסכת אבות פרק ה

ה,א  בעשרה מאמרות נברא העולם; ומה תלמוד לומר, והלוא במאמר אחד יכול להיבראות:  אלא להיפרע מן הרשעים, שהן מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שהן מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

ה,ב  עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול.  עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם.

ה,ג  עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.  [ד] עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצריים, ועשרה על הים; עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשרה על הים.  עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום במדבר, שנאמר "וינסו אותי, זה עשר פעמים, ולא שמעו, בקולי" (במדבר יד,כב).

ה,ד  [ה] עשרה ניסים נעשו בבית המקדש:  לא הפילה אישה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, ולא כבו הגשמים את עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

ה,ה  [ו] עשרה דברים נבראו בין השמשות פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.  ויש אומרין אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם.  ויש אומרין אף צבת בצבת עשויה.

ה,ו  [ז] שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:  חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם.

ה,ז  [ח] שבעה מיני פורענייות, באין על שבעה גופי עבירות:  מקצתן מעשרין, ומקצתן שאינן מעשרין רעב של בצורת בא, מקצתן רעבים ומקצתן שבעים.  גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת בא.  שלא ליטול חלה, רעב של כליה בא.  דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית.  חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה.  [ט] חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא, ועל חילול השם.  גלות באה לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ.

ה,ח  בארבעה פרקים הדבר מרובה ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה:  ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית; בשביעית, מפני מעשר עני שבשישית; במוצאי שביעית, מפני פירות שביעית; במוצאי החג שבכל שנה ושנה, מפני גזל מתנות עניים.

ה,ט  [י] ארבע מידות באדם:  האומר שלי שלי, ושלך שלך זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום.  שלי שלך, ושלך שלי עם הארץ.  שלי שלך, ושלך שלך חסיד.  שלך שלי, ושלי שלי רשע.

ה,י  [יא] ארבע מידות בדעות:  נוח לכעוס, ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס, וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס, ונוח לרצות חסיד; נוח לכעוס, וקשה לרצות רשע.

ה,יא  [יב] ארבע מידות בתלמידים:  ממהר לשמוע, וממהר לאבד יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע, וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו; ממהר לשמוע, וקשה לאבד חכם; קשה לשמוע, וממהר לאבד זה חלק רע.

ה,יב  [יג] ארבע מידות בנותני צדקה:  רוצה שייתן, ולא ייתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים; שייתנו אחרים, והוא לא ייתן עינו רעה בשלו; שייתן, וייתנו אחרים חסיד; לא ייתן, ולא ייתנו אחרים רשע.

ה,יג  [יד] ארבע מידות בהולכי לבית המדרש:  הולך, ואינו עושה שכר הליכה בידו; עושה, ואינו הולך שכר מעשה בידו; הולך, ועושה חסיד; לא הולך, ולא עושה רשע.

ה,יד  [טו] ארבע מידות ביושבי לפני חכמים ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה:  ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; משמרת שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונפה שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת.

ה,טו  [טז] כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם.  איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

ה,טז  [יז] כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים.  איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו.  [יח] כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו; וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.  משה זכה, וזיכה את הרבים, וזכות הרבים תלויה בו שנאמר "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג,כא).  ירובעם חטא, והחטיא את הרבים, וחטאת הרבים תלויה בו שנאמר "על חטאות ירובעם אשר חטא, ואשר החטיא את ישראל" (מלכים א טו,ל).

ה,יז  [יט] כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של אברהם; וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם:  תלמידיו של אברהם עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה.  מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם:  תלמידיו של בלעם יורדין לגיהינם, ונוחלין באר שחת שנאמר "ואתה אלוהים, תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה . . ." (תהילים נה,כד); אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן, שנאמר "להנחיל אוהביי, יש; ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח,כא).

ה,יח  [כ] יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים.  הוא היה אומר, עז פנים לגיהינם, ובוש פנים לגן עדן.  כן יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתיבנה עירך בימינו, ותיתן חלקנו בתורתך, ועם עושי רצונך.

ה,יט  [כא] בן בגבג אומר, הפוך בה והפך בה, והגי בה דכולא בה, ובה תחזי, סיב ובלי בה; ומינה לא תזוז, שאין לך מידה טובה יותר ממנה.  בן האהא אומר, לפום צערא אגרא.

 

---

 

מסכת הוריות פרק א

א,א  הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהן בין שעשו ועשה עימהן, בין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה הרי זה פטור, מפני שתלה בבית דין.  הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד שראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עימהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה הרי זה חייב.  זה הכלל התולה בעצמו, חייב; והתולה בבית דין, פטור.

א,ב  הורו בית דין, וידעו שטעו, וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן רבי שמעון פוטר; ורבי אלעזר אומר, ספק.  איזה הוא ספק:  ישב לו בתוך ביתו, חייב.  הלך לו למדינת הים, אמר רבי עקיבה, רואה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה; אמר לו בן עזאי, מה שנה זה מן היושב בביתו שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה לא היה אפשר לו שישמע.

א,ג  הורו בית דין לעקור את כל הגוף אמרו אין נידה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה הרי אלו פטורין; הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, הרי אלו חייבין.  כיצד:  אמרו יש נידה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחווה פטור הרי אלו חייבין:  שנאמר "ונעלם דבר, מעיני הקהל" (ויקרא ד,יג) "דבר", ולא כל הגוף.

א,ד  הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן טועין אתם, או שלא היה מופלא של בית דין שם, או שהיה אחד מהן גר או נתין או ממזר, או זקן שלא ראה בנים הרי אלו פטורין:  שנאמר כאן "עדה" (ראה ויקרא ד,יג; ויקרא ד,טו) ונאמר להלן "עדה" (במדבר לה,כד) מה "עדה" האמורה להלן, כולן ראויים להוראה, אף "עדה" האמורה כאן, עד שיהו כולן ראויים להוראה.

א,ה  הורו בית דין שוגגין, ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר; מזידין, ועשו שוגגין מביאין כשבה או שעירה.  שוגגין, ועשו מזידין הרי אלו פטורין.

א,ו  [ה] הורו בית דין, ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר; ובעבודה זרה, מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים; ובעבודה זרה, מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.  רבי שמעון אומר, שלושה עשר פרים; ובעבודה זרה, שלושה עשר פרים ושלושה עשר שעירים פר ושעיר לכל שבט, ופר ושעיר לבית דין.  הורו בית דין, ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן מביאין פר; ובעבודה זרה, מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, שבעה שבטים שחטאו, מביאין שבעה פרים; ושאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהן פר פר, שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי החוטאים.  רבי שמעון אומר, שמונה פרים; ובעבודה זרה, שמונה פרים ושמונה שעירים פר ושעיר לכל שבט, ופר ושעיר לבית דין.  הורו בית דין של אחד מן השבטים, ועשה אותו השבט על פיהן אותו השבט חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרין, אין חייבין אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד שנאמר "עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג), ולא עדת אותו השבט.

 

מסכת הוריות פרק ב

ב,א  הורה כוהן משיח לעצמו שוגג, ועשה שוגג מביא פר; שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג פטור:  שהורית כוהן משיח לעצמו, כהורית בית דין לציבור.

ב,ב  הורה בפני עצמו, ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו; הורה עם הציבור, ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור:  שאין בית דין חייבין, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת; וכן המשיח.  ולא בעבודה זרה, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

ב,ג  אין חייבין אלא על העלם דבר, עם שגגת המעשה; וכן המשיח.  ולא בעבודה זרה, אין חייבין אלא על העלם דבר, עם שגגת המעשה.

ב,ד  אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת; וכן המשיח.  ולא בעבודה זרה, אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת.

ב,ה  [ד] אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש; אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנידה, ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנידה.  ואיזו היא מצות עשה שבנידה, פרוש מן הנידה; בלא תעשה, אל תבוא על הנידה.

ב,ו  [ה] אין חייבין על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתיים, ועל טומאת מקדש וקודשיו.  והנשיא כיוצא בהם, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי עקיבה אומר, הנשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת הקול שהמלך לא דן, ולא דנין אותו.

ב,ז  [ו] כל המצוות שבתורה שחייבין על זדונן כרת, ועל שגגתן חטאת היחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא שעיר, ומשיח ובית דין מביאין פר.  ובעבודה זרה היחיד והנשיא והמשיח, מביאין שעירה; ובית דין, פר ושעיר פר לעולה, ושעיר לחטאת.

ב,ח  [ז] אשם תלוי היחיד והנשיא חייבין, ומשיח ובית דין פטורין; אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבין, ובית דין פטורין.  על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתיים, ועל טומאת מקדש וקודשיו בית דין פטורין, והיחיד והנשיא והמשיח חייבין.  אלא שאין כוהן גדול חייב על טומאת מקדש וקודשיו, דברי רבי שמעון.  ומה הן מביאין, קרבן עולה ויורד; רבי אליעזר אומר, הנשיא מביא שעיר.

 

מסכת הוריות פרק ג

ג,א  כוהן משיח שחטא, ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן הנשיא שחטא, ואחר כך עבר מגדולתו כוהן משיח מביא פר, והנשיא מביא שעיר.

ג,ב  כוהן משיח שעבר ממשיחותו, ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו, ואחר כך חטא כוהן משיח מביא פר, והנשיא כהדיוט.

ג,ג  חטאו עד שלא נתמנו, ואחר כך נתמנו הרי אלו כהדיוט.  רבי שמעון אומר, אם נודע להן עד שלא נתמנו, הרי אלו חייבין; ומשנתמנו, פטורין.  ואיזה הוא הנשיא, זה המלך:  שנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוהיו" (ויקרא ד,כב), ולהלן הוא אומר "למען ילמד, ליראה את ה' אלוהיו" (דברים יז,יט) מה "אלוהיו" האמור כאן, נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוהיו, אף "אלוהיו" האמור כאן, נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוהיו.

ג,ד  איזה הוא משיח המשוח בשמן המשחה, ולא המרובה בבגדים.  אין בין כוהן המשוח בשמן המשחה למרובה בבגדים, אלא פר הבא על כל המצוות; אין בין כוהן משמש לכוהן שעבר, אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה.  זה וזה שווין בעבודת יום הכיפורים, ומצווין על הבתולה, ואסורין באלמנה, ואין מיטמאין בקרוביהן, ולא פורעין, ולא פורמין, ומחזירין את הרוצח.

ג,ה  כוהן גדול פורם מלמטן, וההדיוט מלמעלן; כוהן גדול מקריב אונן ולא אוכל, וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

ג,ו  כל התדיר מחברו, קודם את חברו; כל המקודש מחברו, קודם את חברו.  פר משיח ופר העדה עומדין, פר משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו.

ג,ז  האיש קודם לאישה להחיות, ולהשיב אבידה.  והאישה קודמת לאיש לכסות, ולהוציא מבית השבי; ובזמן ששניהן עומדין בקלקלה, האיש קודם לאישה.

ג,ח  כוהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר.  אימתיי, בזמן שכולן שווין; אבל אם היה ממזר תלמיד חכמים, וכוהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכמים קודם לכוהן גדול עם הארץ.

---

Index              Poster